כשאורית לוי קראה לי לרדת ולראות את אילן חנן מטיס טיסנים, אמרתי לה שאינני יכולה כי אני כותבת שירים עכשיו. הייתי אז בכיתה ג'. זה היה סימן ראשון לחוזקה הכי משמעותית שהתפתחה בחיי.
כתבתי מאז המון. שירים, סיפורים. מילאתי מגירות וקרטונים. המילה הכתובה עבורי היא צינור טהור לתקשור. משום שהרבה פעמים אני מתבוננת במה שכתבתי ובטוחה שהוא נחצב ממימד אחר ומרמה אחרת מזו שבה אני חיה. היא חרב חדה ומושחזת של ביטוי. היא כלי שכנוע רב עוצמה והיא הכנפיים המאפשרות לי לתאר מהגיג חמקמק המסתובב בעולמי הפנימי ועד אירוע שמתרחש בצידו השני של העולם.
הכתיבה שזורה לאורך חיי כחוט השני, מן היום שלמדתי לכתוב ועד לימינו. מרחיבה אותי ומציגה באומץ אמת חיה לקוראים.
רבים כל כך בדרכי נעזרו בכישור המטורף הזה כדי לברך את אהוביהם, כדי לפייס את הצד השני במריבה גדולה שבה למילה המדוברת לא נותר מקום, כדי לצאת מסבך הסכסוך.." רונית" הם אמרו לי " אני צריך את הקסמים של המילים שלך"..
והן באמת קסומות. הן נוגעות היכן שאיש לא מגיע לגעת ומחוללות שינוי היכן שנדמה חסר כל סיכוי.
שלושה יצאו לאור בינתיים בזמן שעבדתי, למדתי והקמתי משפחה: "משהו בי יודע" שמכר את כל המהדורה, "סיפורי תומי תום" שמכר גם את מרביתה ו"כשהפרח נפתח" שמוכר מידי רבעון עשרות (כבר מאות בינתיים) של עותקים דיגיטליים בכל החנויות המקוונות. שלושת אלה, ילדיי הכתובים, מחוללים, ללא הרף, שינוי מקדם ועוצמתי בחייהם של הקוראים.
אל תוותרו על מי שבאתם הנה להיות!
Comments