אוהבת כל כך ואתה עדי, שהתחלתי את דרכי רחוק מזה, כשראיתיך בעוורון מוחלט, כאשם בכל מכאוב שפגשתי בדרך. כך התחלתי את מסעי. אף הציווי " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך" היה נראה לי מחוצף. מי זה מצווה שיאהבו אותו? איזה מין ציווי יהיר ועל שום מה בכלל?! לא הבנתי אז, שהמצב האופטימלי לנכוח בו, הוא הזיהוי הזה, מעומקי נשמתך, את רצונך העז להודות לבוראם של כל הברואים (שמתגלם ממש מתוכנו ומאפשר לנו הכל) בעבור בריאתו המופלאה ומעוררת ההשתאות.
אני אוהבת אותך אלוהיי, בשל פניך המציצות מולי דרך כל אהוביי, גם דרך אלה שמילאו את הגביע שלי, במה שנועדו להעניק לי והלכו להם להמשך דרכם. כולם, כולל אלה שאינם כבר, הניחו בבנין נשמתי את הלבנה החד פעמית שלהם. אוהבת את הנותרים ואת ההולכים על מתנתם, כי בכולם הנך נוכח. פארך אינו נסתר מעיניי, גם אם בחרת כסות, הרחוקה שמיים וארץ מהיהלום הצרוף, שאותו הינה מסתירה.
אני אוהבת אותך אלוהיי על האהבה הענקית שאיפשרת לי לחוות. ברור לי שזו נמצאת בפסגות ההווייה האנושית ובכל זאת נתת לי, מבין רבבות אחרים, לטעום ממנה. פתחת בפניי שערים, ניתצת בריחים, הפכת שמיים וארץ ואמרת לי "קחי ממנה בתי, שתדעי להעניקה לכל הברואים, בדרך הייחודית שבה בחרת להתגלם פה" ואני, ששבויה בקסמה, שלנצח אהיה שפחתה ומלכתה גם יחד, מתנפצת על פני מתאמניי, משפחתי, יקיריי ושוטפת אותם בכזו אהבה, שכמותה מעולם לא הכירו, וכל מי שנוגע בה, נדהם ואומר לי "כזו חוויה לא הכרתי" ואני יודעת, שלעולם לא ישוב הוא להיות מי שהיה לפני שפגשני. והתנועה שאני מהדהדת היא כמו הוריקן, כמו צונאמי, כמו התפרצות הר געש בנפשם של אנשים, שניתן היה לי לחולל, רק משום שנגעתי אני בחומה וזו הסיבה שבחרת לתיתה לי כאן, בארץ ששכחה את טובה ויפעתה ולחשת לי "לכי בתי ותזכירי להם".
אני אוהבת אותך אלוהיי, על האור שעובר דרכי יום, יום. אור שכזה לא יכול שלא לרומם גוף אנושי לגבהים המטורפים, שאני חווה ולמילות ההודיה, ההכרה וההשתאות שמזינים את רוחי מידי יום.
אני אוהבת אותך אלוהיי!
בתמונה למטה, אני בשיחה צפופה עם אלוהיי:)
Comments