בית ילדותי - נוסטלגיה נפלאה

היה אז קור אחר. קור כזה שמנכיח את עצמו כמו בעל הבית. לא היו מזגנים אז, רק תנור נפט אדום שאמא הניחה במרכז הבית ושאנו הצטופפנו בידיים מושטות מולו. בבקרים היו היונים הנוהמות לשעוננו המעורר. עד היום מחזיר אותי קולן לגילאים המוקדמים הללו. הן היו מדוייקות להפליא והן בישרו מידי בוקר את הקור הבלתי נסבל שממתין לו מחוץ לשמיכה החמה. הייתי קמה אז לשיעורי אפס, ללמוד שירה במקהלה של המורה שלמה, שהיה נמוך כל כך, עד שהיה מעמיד את עצמו על השולחן מולנו ומדייק במילות השיר בשפתיים מודגשות, בקצב מדהים של שנייה לפני שנדרשנו לשיר אותן בעצמנו, כדי שנדע תמיד מה לשיר, מבלי הצורך לשנן מראש. והשירה הייתה עבורי כמו מעוף הרמוני של להקת ציפורים בשמיים, היינו שרים בשניים או בשלוש קולות, וזה היה מופלא וקסום, עד שלבי הצעיר היה חווה התרחבות ששום דבר אחר אז לא היה גורם לו לחוש. לא ויתרתי על אף שיעור. כבר מכיתה ג' השכמתי בשש בבוקר, לפגוש בחצר בית ספר אנקור שמחורר לו בית בעץ, ואחריו את הקראוונים ממתכת שבתוכם למדתי בשנותיי הראשונות.

בדרכי לבית הספר "דגניה" בבקרי החורף הללו, המתין לי רצף אינסופי של שלוליות ומסביבן עשרות חלזונות מגירי ריר, שפחדתי בטעות לשבור בדריכה. על גבי היה תלוי תיק עור מלבני וכבד, שקצוותיו היה עשוי ממתכת ותיק אוכל מבד היה מונח עליי בהצלב. מולי בכל בוקר היה עושה דרכו הרב מאיר כהן ז"ל, על אופניו, עם עיניו הטובות, נמהר למלא את עבודת הקודש שלו (הוא שערך לנו ברבות השנים את פדיון הבן של בכורי ואת שני טקסי זבדי הבת של בנותיי). בדרך צמחו רקפות, כלניות, חרציות, צמחי פרא בגבהים שונים לצד שורות של קרוואנים שבהם התגוררו אנשים מבוגרים שמרביתם הגדול היו אז ניצולי שואה.

היה לנו את ריץ, המורה האגדי לספורט, שעל שמו נקרא אחר כך המתנ"ס שלנו. הוא היה איש מיוחד, קשוב לילדים וחם כמו אבא, אחר כך הצטרף אליו מוריס, הצעיר והנמרץ שפילס דרכו אחר כך למועצת העיר. עליזה ארבלי הנהדרת הייתה המנהלת וגם השכנה בבניין הסמוך. וכל חבריי לשכונה, עשרות ילדים שאיתם שיחקנו מידי יום בחצר למטה, היו תלמידי הכיתות בשכבה שלי. חלום של תקופה.

חמור חדש, מחניים, טלפון שבור, גומי, חבל, ים יבשה, דגל, חמש אבנים, כדורגל, דמקה, שש-בש, תחרויות רכיבה על אופניים ועוד מיליון וארייציות של משחקי רחוב, מתחת לשיכון, מתחת לכנפיים של אמא ואבא.

והיה לנו קולנוע אמפי, ממש מעבר לחנייה הצמודה לבית. והיינו רואים בו במהלך השבוע סרטי קולנוע הודיים, ותורכיים, סרטים על המערב הפרוע, סרטי גודזילות וגם סרטי בורקס ישראליים, אבל בעיקר נהגנו ללכת לשם בימי שישי. מילאנו שורות, שורות בספסלי העץ הנוקשים וראינו את מה שתיכף ישפיע עלינו כל כך, עד שנחזור לשכונה ונתנהג כאילו הסרט ממשיך ואנחנו בו השחקנים. מתחבאים מאחורי עמודי השכונה ושולפים אקדחים דמיוניים, שאותם היו מדמות כפות ידינו הקטנות.

"תעלו לשתות שוקו" הייתה קוראת לנו אמא ואנחנו היינו רצים למעלה לשתות את המשקה שכל כך אהבנו ולאכול פרוסה מרולדת הקרם שהייתה מכוסה בסוכריות צבעוניות שנמסו לתוכו. מייד אחר כך התארגנו כולם לקבל את פניו של הסרט הערבי, שהכניס את כל המבוגרים בעיירה, מבלי יוצא מן הכלל, להתיישב בסלונם ולצפות בדרמה השבועית בשפה הערבית, ולבכות עם גיבורי הסרט את מר גורלם. נשים בשלות בשמלות צמודות פרחוניות, מאופרות באופן מוגזם ומדברות בחוצפה מסולסלת בערבית מצרית יפייפיה וגברים, שכולם "מאש מוהנדס", נלחמים נואשות על ליבן המסוגר.

חוזרת רגע לשעות הצהריים, לריח הדשא הנגרס תחת מכסחת הדשא של פעם, שרועשת כמו טרקטור ומפיצה את ריחו המופלא, ריח שאין דומה לו בעולם. ושירי פאריד אל אטרש בקול מחריש אוזניים נשלחים מחוץ לחלונות הבית, מטייפ הסלילים האפור של אבא, כשאמא מפזרת במקביל בתוכו ריחות מדהימים של תבשיליה.

והיו שם בחצר שלנו ברושים מרשימים וגבוהי צמרת, ועץ זית כרות שנהגנו לריב עליו ולדמות שהוא רכב שבו אנו נוהגים. היינו משחקים שם כל יום עד השעה 19:00 בערב, עשרות ילדים מהבניין והשכונה. אני זוכרת את מגע החבל ברצפת האספלט, חבל שאבא נתן לנו ושאיתו היה קושר את הברזנט שכיסה את הסחורה במשאיתו. היה בצליל הזה משהו מעורר כבוד, ואנחנו כולנו היינו מתזמנים היטב את כניסתנו כדי לרקד בתוכו, פעם מתחת לרגלינו ופעם מעל לראשנו בדיוק מושלם, כדי שלא לפגוש בו ולהיפסל.

ורכבנו על רחבת האספלט על אופנינו, ושיחקנו ים יבשה על מכסה הביוב וישבנו על המעקה ברחבה ושיחקנו טלפון שבור וחווינו אושר במצקות נדיבות שלעולם, איש מהמבוגרים שצמחנו להיות, אינו יכול לשכוח.

ועכשיו מודבקות על עמודי השכונה מודעות על פרוייקט פינוי בינוי, בקרוב לא תהיה רחבת האספלט המיתולוגית הזו, לא פיסת הדשא שמאחורי הבית, לא העץ הכרות ולא הברושים, לא יהיו שעוני הגז שאליהם חיברנו את הגומי שעליו קפצנו, לא מעקה המתכת שעליו גלשנו ברדתנו למטה, לא המקלט שבתוכו הצטופפנו במלחמת יום כיפור, ולא רצפת הבית שעליה זחלתי ועל גבה צעדתי את צעדיי הראשונים. והקבלן, הוא ייתן בית חדש, עם מעלית ומרפסת, אבל באותה עת הוא יהרוג לי מזכרת חיה שתמיד מחזירה אותי בשנייה לשורשיי, לרגעי התהוותי, לבראשית המקודש שלי.

מסיימת את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים. תודה לרצפה, לקירות, למעקות, למדרכות השבורות, למכסי הביוב, לרחבת האספלט, לפיסת הדשא, תודה לשכונת שטרית 511 טירת כרמל על כל מה שהצמחתם אותנו להיות!