עבדתי כשכירה קרוב ל-30 שנה, במקום עבודה ציבורי, בעל נופך פוליטי, רווי בדינמיקה פעילה ואינטנסיבית מול עשרות אנשים, משימות, יעדים, לו"זים צפופים, משלחות, הפגנות, כנסים של מאות פעילים, שפע מגוון של מערכות יחסים, פרוייקטים משותפים, מבצעים, אירועים, טיולים, קידושים, המון פעולות של ביחד, לצד שפע מפגשי אחד על אחד, עם מגוון אינסופי של דמויות (קיבלתם ת'תמונה!?). אך למרות כל הצמיחה האישית שחיים כאלה מאפשרים, את הקפיצה הכי גדולה ואת השידרוג הכי משמעותי של עצמי, בכל המובנים שניתן להעלות על הדעת, עשיתי לבד, בהתבודדות, בהעמקה וחקירה עצמית, בתהליך עמוק ובהתמסרות טוטאלית להדרכת הבורא ושליחיו, הדרכה נפלאה שהביאה אותי לבקיאות פנומנאלית בשפתם ולשימוש תדיר בה ובקסמים שהיא מזמנת, כחלק מהיום, יום שלי.
היום אני מתבטאה בכל מקום שבו אני נמצאת ומול כל אדם ללא יוצא מן הכלל באותנטיות גמורה. כשאדם אינו נדרש לשום מלאכותיות, או העמדת פנים, או השתדלות למצוא חן, הוא עובר נקי וגם מתייפה ומשיב עליו את נעוריו על הדרך. אינני עושה היום דבר שאיני בוחרת לעשותו. צמד המילים "נאלצתי לעשות" אינו מצוי במרחב שלי. אנשים שאינם מצויים בתדר שאליו הגעתי ולא מוצאים את הדרך לעשות את העבודה הפנימית הזו עם עצמם, פשוט יוצאים באלגנטיות מחיי ולעומתם בני השבט שלי עושים פסיעה ומגששים דרכם לעולמי. פעם הייתי מתאבלת על פרידות, היום אני בהתבוננות מכבדת ואם וכשזה יתאים להתחבר שוב, היקום הגאוני והמתוחכם הזה, כבר ירקום לנו דרך. אם בעבר דפקו על דלת המאמנת שלי כאלה שמצבם הכספי לא שפר עליהם וביקשו שוב ושוב הנחות, או כאלה שחשבו שדברים שבנפש אפשר לפתור ב"זבנג וגמרנו" (מה שהיה למעשה הדהוד של חוסר הביטחון שמאפיין מאמנת מתחילה), היום מגיעים אליי רק מי שיש לו משמעת אימונית, הבנה וכבוד לתוצריהם של תהליכים וכאלה שעוברים לשאלה הבאה, כשאני מציינת את עלותה של שעת האימון.
אני מודה לאלוהים בוקר, צהריים וערב על איך שנראה השבוע שלי, משום שאני קמה מתי שכיף לי לקום, עובדת במה שאני הכי אוהבת בעולם, פוגשת חברות וחברים, ומתפנקת לי בתזמונים הרמונים בכל מיני אופנים בתוך שבוע העבודה ולא כשמישהו מחליט לי מתי יהיה החופש שלי. אני ישנה בצהריים, עושה הליכות, מתמוגגת מהנכדים וחווה עם מתאמניי פריצות דרך ניסיות שמקפיצות בי שמחה והתרגשות מידי יום.
אני עצמאית, מנהלת את העסק שלי לבד, מתקנת את רואה החשבון שלי וחדה על כל ספרה שנרשמת בדוחות הכספיים שלי (עברי כגזברית הוא יתרון משגע בהקשר הזה, הוא אגב לא מפסיק לומר לי שהיה שמח אם הייתי מסכימה לעבוד איתו) וכשאני חותמת על חוזים עם כל מיני גופים במסגרת עבודתי, אני עורכת הדין הדקדקנית של עצמי (לימודי המשפטים הם יתרון עצום במקום הזה וגם שם, הגופים שמנגד, מבקשים כמעט תמיד, שאעשה סדר במסמכים הרשמיים שלהם) וכשבניתי לי אתר, או כשאני יוצאת בקמפיינים שיווקיים, אני עצמי מנסחת לי את כל הטקסטים (הסופרת שאני, לא צריכה ניסוח או הגהות של אף אחד, יתרון ענקי). ואת החיבור הנפלא של אלה ושל יתר החוזקות שלי, מצאתי רק כשהייתי לבד, אני והסנה הבוער הפרטי שלי, שלכיוונו הלכתי באומץ באמצע החיים, מבלי להקשיב למלל הפחדני שבו הופגזתי מכל עבר, ושהביאו לפתחי מי שעד היום מניחים לאחרים לנהל להם את קצב הנשימות.
לבד, עם עצמי, באומץ ובנחישות, מצאתי את הכלים הנכונים כדי לצלוח את שדה המציאות האשלייתית שהוצג בפניי, לעבר זה אשר נועד לי ושאיתם אני אוספת משלחות של אנשים מאותם מקומות בדיוק, בשביל שסללתי במו רגליי, אל ארצם המובטחת.
רק בשבועיים האחרונים ליוויתי אנשים לעבור טסט כשבמוחם מהדהד כשלונם הקודם, להתקבל למקום עבודה חלומי, לרכוש בית, רכב חדש, לשחרר בעוצמה גבר נרקסיסט, למגנט אביר חלומות עד לדלת הבית, להופיע לראשונה מול קהל, לשחרר לחלוטין חרדה משתקת, למצוא בית חלומות מדוייק, להתקבל למסלול לימודים נכסף, ועוד הצלחות מרגשות בעולמם האינטימי, ברמות של תגליות מפעימות גם בשטח המיני. כל אלה בלימוד ותרגול מיומנויות רוחניות ובעבודה מרגשת עם תודעתם.
ב"קיצור", שלא באמת היה בטקסט הזה אל תפחדו מהלבד שלכם, יש בו אוצרות של ממש ואם משהו שם לא מובן. אני פה
בוקר טוב ישראל!
コメント