נצחיות - החיים שלאחר המוות

לפני 13 שנים נהגתי להגיע מידי שבת בעשר בבוקר לבית החולים האיטלקי, למחלקה האונקולוגית שם מאושפזים החולים הסופניים ולשבת ליד מיטתה של מלכה.

מלכה היתה בעברה יו"ר האגף לכספים, נכסים וכ"א בהסתדרות בחיפה, מנהלת ישירה שלי. בעת ההיא כבר עזבה ועבדה בקרן מקפת. אבל אלו היו רק טייטלים מקצועיים, עבורי היתה מלכה אישה עוצמתית, חריפה, אמיצת לב, פורצת דרך. אני בטוחה שבעברה היתה מצביא של צבא ענק, משום שהכוח מטיל המורא הזה נשב מתוכה, הרגשתי בו תמיד, אבל לצידו היתה חמלתה סמן מוביל. היא ראתה מכס ההנהגה את מצוקתו של אחרון העובדים. מתוך ישיבה סוערת שנידונים בה עניינים ברומו של עולם, היא ידעה להבחין בעיניה הדומעות של המנקה שנכנסה לרגע לרוקן את הדלי והיא הפסיקה את הכל, יצאה אליה ולא ויתרה לה עד שחשפה את בעייתה ואיפשרה לה למצוא לה פתרון של מעזים.

היא היתה מעזת המעזות, עשירה בפתרונות יצירתיים, שוברת גבולות שהניחו מתנשאים, המרימים עצמם מעם, שום כלל, נוהג או מסגרת שלא נראתה לה הגיונית או הוגנת לא נשאר שלם בסביבתה, היא שברה אותו במו ידיה והראתה לכולם שאפשר ורצוי ונכון בלעדיו. חושפת אמיתות, ישירה עד להכאיב, רודפת צדק ואני אהבתי אותה על כל אלה כל כך!!!

אז הייתי מגיעה אליה גם במהלך השבוע, אבל גם ובאופן קבוע בשבתות בבוקר. היא כבר היתה חולה מאוד, שערות בודדות נותרו על ראשה, גוון עורה הצהיב, קולה הפך לחלש וצרוד, והרזון פשט בגופה, אבל עליי זה לא עבד, עדיין ראיתי את הכוח הנדיר שלה, גם הגוף שהחל להתכלות לא הסתיר זאת מעיניי. והייתי מקריאה לה סיכומים שהכנתי מעשרות ספרי העידן החדש שחקרתי אז, על מה שעתיד לבוא לקראתה מרגע שתשתחרר מגופה. היא היתה מחכה לי, מקשיבה בעיניים פקוחות לכל מילה ודמעות היו יורדות על לחייה. כשבפעם הראשונה שאלתי אם להפסיק, היא ניצלה את כל כוחה להבהיר לי שבשום פנים ואופן לא, " אף אחד לא מדבר איתי על זה" היא אמרה לי. "את כל כך מרגיעה אותי. תודה!", ויום אחד היא התקשרה אליי, קולה כבר לגמרי נחלש וכל מילה שיצאה היתה כרוכה במאמצים כבירים. " אני אבקש ממך עוד דבר אחד" היא אמרה לי, "אם לא קשה לך", כך נהגה לבקש ממני דברים. "בטקס הזה שעורכים עבורי, של פרידה מהחיים דברי בבקשה בשמי לאנשים". שנים הייתי גם מנהלת חשבונות ראשית אצלה במחלקה, אבל גם הכותבת הראשית שלה. כל נאום, כל חיבור כתוב בכל נושא, היא היתה מבקשת ממני, היא אמרה לי תמיד שאני יודעת באופן לא ברור ומופלא לתרגם את המחשבות שלה למילים. שהיא לא יודעת להביא כמוני את התחושה שלה לביטוי המילולי המדויק הזה שאני מוצאת עבורה ואז בשיחה ההיא היא אמרה לי, תיפרדי בבקשה מהאנשים בשמי. "מה תרצי שאגיד?" שאלתי אותה והיא השיבה " אני סומכת עלייך, את כבר תדעי", אז היה אירוע עם כמאתיים מוזמנים בחוף הים  בעכו, ארוחה וטקס. מלכה הגיעה עם אמבולנס בשארית כוחותיה וירדה עם אלונקה אל החוף, כשכל מכריה, חבריה ומשפחתה עוברים על מיטתה, אוחזים בידה, מביטים בעיניה ואומרים לה מילות פרידה. ידעתי אז שהיא חזקה ואמיצה גם ברגעים הללו לאסוף את האהבה שהותירה אצל כל כך הרבה אנשים כדי לעלות עם הצידה יקרת הערך  הזו השמיימה. אני בטוחה שכל חייליה הצדיעו לה כשחלפה על פניהם עם גלימת האהבה הזו.

עמדתי עם המיקרופון בידי וקראתי למוזמנים להקשיב, מלכה דיברה אליהם דרך מילותיי, מילים שנאספו מתוך ליבה ברגישות ובאהבה העמוקה שאהבתיה. עין אחת לא נותרה יבשה ומלכה עזבה אל הנצח שלנו כלוחמת הכי ענקית שהכרתי!

אני עדיין מתייעצת איתה לפעמים. המימדים הללו לא עושים עליי שום רושם. אני פונה אליה ושואלת, או מבקשת שתהיה שם לצידי במקומות מסוימים והאירוע תמיד מסמן לי בדרכו את נוכחותה.

"דברי אליי היא אמרה לי, איש לא מדבר איתי על זה" זו היתה צוואתה עבורי, מילותיה חשפו בפניי עד כמה שהמקום הזה עזוב ועד כמה מפחיד שם ללא יד מרגיעה ומכוונת.

אז חלק ממה שאני עושה היום מוקדש למקום הזה. לפני ואחרי שאתם נוגעים במוות, דרך אהובים או שמדובר בכם עצמכם, זכרו שאני מכירה את המקום הזה ותהיה לי זאת זכות גדולה לעמוד שם גם אתכם, לפתוח לכם חלון אל הזוהר הזה ולנקות בכם כל פחד מיותר.

13 שנים למותה הפיזי של מלכה. אהבתיה!

מוות#החיים שלאחר המוות#גלגול נשמות#מסע הנשמה#אהבה#נצחיות#שכול#אובדן