פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם...

נכנסתי הבוקר לטיקטוק ואחרי שצפיתי בכמה סרטונים על ריהנא, טופאק, פאף דדי, ועוד כמה כוכבי מוסיקה בריטים שהופיעו ברצף אחרי קודמיהם מארה"ב, נתקלתי בשלמה ארצי בצעירותו שר את מילות השיר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" ועיניי התמלאו דמעות.

חשבתי על הבחירה הזו שלי להיוולד כאן עכשיו ולהיות בת לעם שסבל כל כך הרבה, עד שבדי אנ איי של כולנו יש סממנים של פוגרומים, פרעות, שואה, פיגועים, וצמד מילות טריגר שמעוררות בנו פחד רב דורי "אללא הוא אכבר", אשר ניצח את קודמו " איטבח אל יהוד", פשוט משום שבצילן יש למעשים הללו שלהם את "מטריית וברכת" הבורא בכבודו ובעצמו. והם הרי צריכים את שטיפת המוח ואת השכנוע הפנימי הזה, כדי ליצור בנפשם פירוד כל כך עמוק בין שני ברואי האל, עד שהוא מצדיק את הוצאת האחר ממגרש החיים.

אבל, אחזור לדמעות שנקוו בעיניי. אני חושבת שהן עלו מעוד כמה סיבות, שהן גבוהות יותר מהחלק שהנני בעם המיוחד ולמוד הסבל הזה. היתה זו תחושה של צער עמוק שהתרוממה בי לפתע לצלילי השיר ובחסות הריסטראט שהלילה עושה למוח ולמחשבות האתמול, על כך שהמין האנושי, החכם, היצירתי והמיוחד הזה, בוחר לנתב את כל יכולותיו להרס, במקום לבניה.

והילדים שלנו נחלקים לשניים, אלה שהופכים למבוגרים בגיל שבו מקבילהם במדינות זרות שוכבים על מדשאות ענק, ממוללים קש בפיהם וחושבים על אהובת ליבם. הם אלה שלובשים על גופם מדים ורצים לעבר גורלם שמסתתר בין פצצות, ירי צלפים או סכין ואלה שנסים על נפשם בעורף לעבר ממ"דים או נשכבים על הארץ עד יעבור זעם. כך נראים הילדים שלנו בעולם שבו יש שמיים כחולים, שמש מדהימה, ים מהמם ושפע צומח וחי שססגוניותו היא עוצרת נשימה.

ומשם אני הולכת במחשבותיי למה יכול לקרב אלינו את תחושותיה של התפאורה שזה עתה תיארתי ולהרחיק את קודמתה מאתנו ושהוא לגמרי בידיים שלנו (יותר במחשבות שלנו למען האמת) ומיד עולה בי היכולת הקסומה שהוענקה לנו בלהקרין על פני המציאות את מה שספוג בתודעתנו, והשימוש במתנה הזו דורש מלחמה בהרגלים, בתרבות שמקדישה את ימיה למשוך את תודעתנו למקומות הלא נכונים (המציאות הרי מדברת בעד עצמה) וחתירה אל מה שיוצר בנפשנו אור. ולכן כל אחד מאתנו שיצליח לתלוש את עצמו מאחיזה כפייתית בחדשות היומיות, משיח שכולו ממוקד בנושא המלחמה וממחשבות שעוסקות רק בזה ובמקומם ישקוד בבניית בועת האושר האישית שלו, המתובלת במוסיקה נעימה, ספורט, טבע ובמה שקשור במימושו העצמי, יוביל בדרך זו את כולנו מהר יותר למרחב חיים שפוי.

מתפללת שנקום גם אנחנו בקרוב, ביום אחד בהיר, נדע שאנו עם ונרשה לעצמנו סוף כל סוף לחייך, כי יהיה זה פתאום מבטיח ומלא תקווה, פשוט להמשיך ללכת.