עשרים שנים שאני קוראת, מתקשרת ויודעת על הימים הללו שאנחנו בפתחם, אבל מעולם לא שיערתי שאנכח בהם, שכל אהוביי ומכריי יקחו בהם חלק, שנתבונן בעיניים שלנו באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, נותן מופע קאמבק מעורר פלצות ומרהיב כאחד ושסדום שעליה למדנו מידי שנה, קמה והתחדשה לה מתחת לאפינו והביאה על עולמנו את קוד סדום הנושן, בעידוני המתקת הדין, שהפעם, בהתמזל מזלנו, התיר הנשגב ליתר ברואיו, המחזיקים עדיין בלב לבן. למי שחושב שרק במלחמה הזו בשבע חזיתות מדובר, שיעמוד רגע על קצות אצבעותיו ויעיף מבט על החצר של עמי העולם. אם יעשה זאת הוא יראה בעיניו שלו את חטאת הארץ ויבין במדויק, מה היו חטאיהם של אנשי סדום, שמתחדשים עכשיו מול פנינו ועל שום מה התעוררה חמתו, הפעם הזאת כל כך, עד ששילח לעברנו מופע הוריקנים שפרץ כל סקאלה, עורר הצפות ענק, שמביאות איתן נחילי קרוקודילים משחרים לטרף, הסיט בחרון אפו לוחות טקטוניים, שמפצלות יבשות לשניים, הצית שריפות ענק בערי העולם ושילח נחילי לבה מזוויעים מרבבות הרים מתפוצצים וכל אלה מפזרים ביסודיות על פני הגלובוס את מראות ההרס האימתניים שלהם וכאן על אדמתנו ההיסטורית והמבורכת מתרחשים נסים גלויים אל מול נסיונות האינסוף לבער מן העולם עם שלנצח ישכון פה. אלפי טילים נתקלים בקירות שקופים ואלסטיים, שמאפשרים רק לרסיסים קטנים שלהם ליפול על פניה ועל אף שלא היה מעולם מוקד כל כך זעיר שלוכד כל כך הרבה עיניים שונאות, אור לבן וכל יכול מטהר באופן קסום, שיטתי ומופלא, את משלוח הרוע האדיר, שמגיע מהן. והמופע המנובא הזה רק מתחיל. יבשות העולם, שכולנו הכרנו, ישקעו בחלקים נרחבים מהם לתוך הים ויחילו בכך שינוי דמוגרפי על פני גלובוס, שבמשך שנים חרטנו בהכרתנו את תצורתו והאמנו בנצחיותו. ידידים ואחרים, שאינם מן האדמה שלנו, יגיעו הנה במשלחות, על מנת להיות שוב חלק מאתנו, כפי שהיו בימי הפרעונים ולהחיל עלינו את השפעותיהם ואנו נידרש להמציא את עצמנו, בגמישות רבה, מול עולם שמשנה באופן דרמטי את פניו. אנחנו בוראים. כל מציאות שנברא, תיבנה רק מהאמונות שנבחר לאמץ לנו. פינו הוא שרביט ומילותנו הן אבקת קסמים. אנחנו יכולים לברוא לנו גן עדן, אך גם בחוסר הבנה, את היפוכו המושלם. הכל הוצג ועוד יוצג בפנינו ויעמיד בפנינו ברירות, אלא שהפעם הזו, השלכותיהן תהיינה מיידיות. כדאי שתתחילו לפקוח עיניים ותתבוננו בכנות במעשיכם ובאמונותיכם, שתגלו גמישות ושתרחיבו את הדעת, משום שהגיע אלינו זמן בחירה וזו, בעידן של אחרית הימים, הינה בחירת הבחירות !

בדרך כלל כשאני מתחילה לכתוב משהו, אני מזהה קצה של חוט ופשוט מושכת. המילים היפיפיות שמתגלות לי מעצמן, נכתבות ועושות, על הקורא אותן ועליי, את אותו אימפקט, משום שהן אכן, כפי שכולנו מרגישים, מגיעות ממקומות טהורים, שמחוץ להישג ידנו הגשמית. בדרך כלל גם עולים בי ניחוחות הרעיון קצת לפני כן ואני מזהה את הכוון שלו, כאילו שראיתיו קודם, אלא שאז נפלה עליי השכחה, כדי לבחון האם צעדיי האותנטיים יקחו אותי אליו. אבל הפעם הרגשתי דואליות מאוד, מאוד חזקה, שמראה לי שני כוונים מנוגדים, שבשניהם עליי לגעת בטקסט הזה. ראיתי בעיניי הפנימיות בכי של ילדים. מנהרות של גיהנום שנבנו על ידי אנשים שטניים, שמוליכות נשמות רכות להיות כלי משחק בידיים תאוותניות, יצריות, שחורות כזפת ורושפות באש הגיהנום ונפשי נזעקה מן המראות הללו. ומנגד ראיתי אור אלוהי, מסנוור, שניצת ממיליוני מבטים ראשוניים של איש באהובתו, רגעי ההכרה המזוקקים לכדי אטום בודד של התאהבות טהורה, הדלק שמניע את עולמנו. אלוהים פוגש בעצמו שוב ושוב ונפעם מעצם הווייתו, באמצעות הגופים שלנו. בדיוק כמו משחק זכרון, אשר בעת הזיהוי של שני החלקים הזהים, מקפיץ משמחה את השחקן התורן, האוחז בהן בשתי ידיו. אלוהים הוא בשני החלקים, ברווח שביניהם וגם זה שאוחז. משחק מטריף ביופיו. קמתי הבוקר ורציתי ללבוש עליי את בגדי סופרמן, סטיב אוסטין, פופאי דה סיילור מן, ברגעים הללו של אחרי אכילת התרד שלו ורציתי לומר לאביאל, סליחה מאמי, אבל אני חייבת לעוף רגע ולהציל את העולם הזה, עבור זה הגעתי הנה, עבור זה עברתי את כל מה שעברתי... וראיתי בעיניי אותי משקמת את הבתים והגשרים בצפון קרוליינה, מרימה את הרוגי הסופה לקבורה מכובדת, מנקה את דמעות המוכים מצער ואובדן. משטחת ומייבשת את האדמה הבוצית, מרימה ומיישרת את הבתים שעוד ניתן להציל. ואת כל הפצועים בנשמתם ובגופם ממפלצתיות פאף דדי ודומיו, דמויות שטניות שיצרו אימפריית רוע בלתי נתפסת, שפעלה פה באין מפריע בידיעת כל אלה, שמיליונים בתוכנו נשאו אליהם עיניים מעריצות (הרשימה ההזויה הזו פורסמה אתמול) ואני רוצה להעיף לחלל את נהגי המשאיות הללו שבמכולות שלהם ישובים רבבות ילדים מייבבים ולהוביל את כולם לבית מרפא שיטהר את נפשם, ונשמתם וימחק מעיניהם את הזוועות אשר ראו ואשר נעשו בהם ואני רוצה לעבור בכל המקומות בעולם שבהם כואב ולשפוך אבקת פלאים כולל כמובן באלפי בתי אב במדינתנו, שאיבדו אהובים ואיתם את הצבע מעיניהם ואני רוצה לחמש את חיילנו בכוח אלוהי, שעובד כמו מגנט הפוך, כך שדבר לא יכול להתקרב אליהם ולהזיק להם יותר ואחר כך, אחרי שעברתי על כל אלה ותחושת ריקון מתחילה לעלות בי, אני מבקשת לעצמי לראות בעיניי ולהיטען ממיליוני האהבות, שכרגע, עכשיו, ניצתות בעולם, בעיניהם של מי שבדיוק, ברגע המזוקק הזה יבין, שזו שהוא חושב עליה או מתבונן בה, היא כל העולם שלו! זה המזון הכי יקר וטהור וממנו אני רוצה להזין את עצמי תמיד, כדי לעבור אחר כך שוב מעל כל מה שחשוך ולשפוך עליו מהאור המפואר הזה. באיזשהו אופן קסום ומסתורי, אני מגששת את דרכי לחזון הזה ואם אני כל כך נרגשת ממנו, ברור לי שהוא כאן להתגשם עבורי בתרגום הארצי והייחודי שלי. ובינתיים, למי שרוצה לספוג אהבה פשוטה, נקיה, מרגשת ולצאת לעולם גם הוא עם ניחוחות ממנה, תוכלו למצוא בנטפליקס את הסרט " אהבה ממבט ראשון", אולי הוא ישנה פה למישהו, מישהי, בחירה אל הכוון הנכון שתהיה זו שבת של אור והמון, המון ממנו!

כל מי שמרגיש מוכן ומזומן להיות לעוגן של אור, מוזמן להיות כזה במרחב שלו. להגביר אמונה, לשדר אמונה, לתמוך ולחזק כל מי שזקוק לזה לידו. לדמיין שהטילים נופלים לים, מתפוררים באוויר, נופלים באיזורים פתוחים. לראות אותנו שמחים בהחמצות שלהם. לדמיין שלכל מי שקם לפגע בנו, נתקעת הניצרה, נתקל במכשול, שם לעצמו רגל, יורה אחד במשנהו. רצף של ניסים ונפלאות ויד נעלמה שעושה בהם שפטים ברצף נסי, עד שיפלו אפיים ארצה, יניפו דגל לבן ותבוא שלווה עלינו, גם בינינו לבין עצמנו. ונאמר אמן!

ליחיד שזכה לראות בעיניו את האור שקורן מעיני השלישית, עוד לפני שידעתי על קיומו בעצמי, יש תפקיד משמעותי שכתוב בגורלו למלא ושעת המימוש הזו, קרבה! " אני כל כך מאושרת, את לא מתארת לעצמך, חשבתי עלייך כבר בהתחלה לספר לך את זה, הרגשתי בעננים, כל הזמן פיללתי והתפללתי לזה..ובסוף זה הצליח...יצאתי משם והייתי בעננים, בעלי בכלל לא הבין מה קורה פה, בשורה כל כך טובה, כמה שלא רציתי את הכימותרפיה הזאת, כי זה דבר נוראי, אז הבדיקות טובות!!!..אני כל כך מאושרת, אני בעננים..המון תודה לך על העזרה שאת נותנת לנו, ממש מעריכים את זה, מאוד, מאוד, תודה רוניתי" זה תמליל של הודעה קולית שקיבלתי בחמישי האחרון. כשאדם נתקל בבעיה, כל בעיה, ישנה כבר עבורו את הדרך, את הכלים לפתרון ואת התרופות המדוייקות. אבל לא די בזה כדי להביא לישועתו. ישנו דבר בסיסי, חיוני, שבלעדיו הוא לעולם לא יפגוש בכל אלה, ושהוא חייב להעלות את עצמו אליו וזה התדר שבו הוא רוטט. זהו עניין אנרגטי גרידא והוא תלוי בכמה וכמה גורמים. מה שעוד קורה באופן טבעי לאדם, שנתקל בבעייתו ותהא זו אשר תהא, היא ירידה אוטומאטית בתדר, ואילו הפתרונות כולם נמצאים רק על תדר גבוה ומאוד, מאוד מסוים. לעיתים מדובר בירידה כזו, שהמרחק שהיא יוצרת בינו לבין תדר הריפוי, כמוהו כמרחק מתחתיתו לפסגתו של הר האוורסט. כשהבעיה היא מחלת הסרטן ודומותיה, הפער שנפתח הוא אכן קשה לגישור ולמטפס אין ממילא את הכוחות הדרושים להעפלה הזו, פיזית ונפשית כאחד. ופה אני נכנסת. אני (שמצויה בהודיה אין סופית על כך), הנני בת בית בתדר הזה של "הריפוי וההגשמה" וגם מכירה את כל קיצורי הדרך אליו. יותר מזה, מנות גדושות מהאור שמצוי שם, נורות מן העין השלישית שלי בשעת המפגשים איתי וגם המילים שאני אומרת, כותבת ומקליטה למתאמן, טעונות במטען האנרגטי הייחודי, שמגיע כולו משם. כך שמשבוע לשבוע למד המתאמן לא רק להכירו ולחיות בתוכו, אלא גם את הדרכים למגנט אותו אליו והחשוב מכל, לשמר את עצמו בתוכו. ושם, בשהיה בתדר הזה, ישנה קודם כל התרוממות רוח נסית ואז גם הבנה בהירה של דרכי הפתרון המדויקות. במרבית הפעמים כבר אין אפילו צורך בתרופות שם, הריפוי פשוט מנכיח את עצמו בגוף, אשר ספוג בניחוחות התדר הזה. מעבר לבעיות מורכבות ומגוונות שנפתרו כאן אצלי באופן הזה, החלימו כבר שורה ארוכה של אנשים ממחלות שונות וביניהן המאתגרת שביניהן, מחלת הסרטן על מגוון מופעיה. ביום חמישי האחרון, כשאחת המתאמנות הודיעה לי שהרופאה האונקולוגית (שהפעילה לחץ בלתי מתון על בעלה להתחיל בהקדם האפשרי בתוכנית טיפול כימותרפי עקב מצבו) חזרה בה מהכוונה הזו, לאור שיפור משמעותי ומפתיע שהתחולל במדדיו ( בעלה חלה בסרטן הערמונית, וזה שלח כבר גרורות לעמוד השדרה, כאשר הגיעו אליי) התרגשתי איתה מאוד, כמו שקורה לי עם כל מתאמניי ברגע שכזה. לקח לי יומיים לקלוט שזו האות שניתנה לי, על מנת לצאת עם הגילוי הזה החוצה, אליכם. תנאים הכרחיים להצלחה, הם התמסרות לתהליך ולהנחיות שאני נותת, נחישות ושקידה ביישום, ראש פתוח וגמישות מחשבתית. לחסרי סבלנות, חסרי אמונה, ספקנים, ציניים, חשדנים ומקובעים, איני יכולה לעזור ואז חבל על הזמן ועל הכסף שלכם וכמובן חבל על מאמציי להנכיח בחייו את מתנתי, שעה שיכולתי להעניקה למישהו אחר. מניחה את זה כאן לידיעתכם ומברכת את כולנו בבריאות טובה ולא פחות חשוב, במימוש עצמי ובהגשמה מלאה, שעבורה מלכתחילה הגענו הנה * מתאמניי כולם חשים בנוכחותו ובהשפעותיו של האור המיוחד הזה, אבל אחד בעולם זכה לראותו במו עיניו, עוד לפני שהבנתי בעצמי מה שנועדתי לעשות בו וזאת משום שמשימתנו נועדה להיות משותפת. מניחה לגורל לחשוף את עצמו בפנינו.

נכנסתי הבוקר לטיקטוק ואחרי שצפיתי בכמה סרטונים על ריהנא, טופאק, פאף דדי, ועוד כמה כוכבי מוסיקה בריטים שהופיעו ברצף אחרי קודמיהם מארה"ב, נתקלתי בשלמה ארצי בצעירותו שר את מילות השיר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" ועיניי התמלאו דמעות. חשבתי על הבחירה הזו שלי להיוולד כאן עכשיו ולהיות בת לעם שסבל כל כך הרבה, עד שבדי אנ איי של כולנו יש סממנים של פוגרומים, פרעות, שואה, פיגועים, וצמד מילות טריגר שמעוררות בנו פחד רב דורי "אללא הוא אכבר", אשר ניצח את קודמו " איטבח אל יהוד", פשוט משום שבצילן יש למעשים הללו שלהם את "מטריית וברכת" הבורא בכבודו ובעצמו. והם הרי צריכים את שטיפת המוח ואת השכנוע הפנימי הזה, כדי ליצור בנפשם פירוד כל כך עמוק בין שני ברואי האל, עד שהוא מצדיק את הוצאת האחר ממגרש החיים. אבל, אחזור לדמעות שנקוו בעיניי. אני חושבת שהן עלו מעוד כמה סיבות, שהן גבוהות יותר מהחלק שהנני בעם המיוחד ולמוד הסבל הזה. היתה זו תחושה של צער עמוק שהתרוממה בי לפתע לצלילי השיר ובחסות הריסטראט שהלילה עושה למוח ולמחשבות האתמול, על כך שהמין האנושי, החכם, היצירתי והמיוחד הזה, בוחר לנתב את כל יכולותיו להרס, במקום לבניה. והילדים שלנו נחלקים לשניים, אלה שהופכים למבוגרים בגיל שבו מקבילהם במדינות זרות שוכבים על מדשאות ענק, ממוללים קש בפיהם וחושבים על אהובת ליבם. הם אלה שלובשים על גופם מדים ורצים לעבר גורלם שמסתתר בין פצצות, ירי צלפים או סכין ואלה שנסים על נפשם בעורף לעבר ממ"דים או נשכבים על הארץ עד יעבור זעם. כך נראים הילדים שלנו בעולם שבו יש שמיים כחולים, שמש מדהימה, ים מהמם ושפע צומח וחי שססגוניותו היא עוצרת נשימה. ומשם אני הולכת במחשבותיי למה יכול לקרב אלינו את תחושותיה של התפאורה שזה עתה תיארתי ולהרחיק את קודמתה מאתנו ושהוא לגמרי בידיים שלנו (יותר במחשבות שלנו למען האמת) ומיד עולה בי היכולת הקסומה שהוענקה לנו בלהקרין על פני המציאות את מה שספוג בתודעתנו, והשימוש במתנה הזו דורש מלחמה בהרגלים, בתרבות שמקדישה את ימיה למשוך את תודעתנו למקומות הלא נכונים (המציאות הרי מדברת בעד עצמה) וחתירה אל מה שיוצר בנפשנו אור. ולכן כל אחד מאתנו שיצליח לתלוש את עצמו מאחיזה כפייתית בחדשות היומיות, משיח שכולו ממוקד בנושא המלחמה וממחשבות שעוסקות רק בזה ובמקומם ישקוד בבניית בועת האושר האישית שלו, המתובלת במוסיקה נעימה, ספורט, טבע ובמה שקשור במימושו העצמי, יוביל בדרך זו את כולנו מהר יותר למרחב חיים שפוי. מתפללת שנקום גם אנחנו בקרוב, ביום אחד בהיר, נדע שאנו עם ונרשה לעצמנו סוף כל סוף לחייך, כי יהיה זה פתאום מבטיח ומלא תקווה, פשוט להמשיך ללכת.

אחרי שעמדתי באומץ מול המקומות הפצועים שלי, נפלתי וקמתי ושוב ושוב נעמדתי מולם, עד שנבנה בי הכוח הדרוש, כדי לעמוד איתנה במקומי, מול הרוח המטורפת הזו, ולא לשחרר אחיזה שם, עד כמה שנדרש, כדי להותירה סוף כל סוף מאחור, נפתח מולי שער גדול! גדול יותר מכפי שאי פעם ציפיתי, משום שהוא הכניס בשעריו לא את אותי של קודם, של זו ששגתה שוב ושוב בויתור על עצמה, במתן קדימות לאחרים על פניה, בהתבוננות לקויה במי שהיא ובמה שהגיעה הנה להיות, אלא גירסה חדשה לחלוטין של עצמי, שאפילו לא העזתי לחלום. כזו שמתהלכת כאן מעל פני החוויה הארצית, שרואה באופן שקוף דרך כל כסות ארצית, המתוחכמת ביותר שתהיה, את הכוונה, את הנשמה העירומה, ואת חיבוטי נפשה, המסתתרים בתיחכום אף מפניה שלה. ואני לא משתתפת במופע הרחמים העצמי, לא מתהלכת תחת מטריית האשמות של החמה והבן, הבוס והממשלה, אני מקשיחה את מבטי ומשקפת מול עינם של האמיצים לראות, את החור השחור בתוכם, שזימן מלכתחילה לחייהם, את מופעו של מושא ההאשמה שלהם והניח בידו את התסריט המדויק הזה, שבשלו נפשם נסערת. ומי שעובר את ההלם הראשוני הזה ומצליח לראות רגע מבעד לדמעותיו את המחזה שאני מראה לו ואז גם לוקח בחוכמה אחריות במקום לרוץ ולבכות שוב מאחורי סינר "ההוא אשם, זה לא אני", מתחיל לפסוע באדמת הקודש הקסומה, שבה הוא עצמו מתגלה כפוסק העליון של חייו, מתבונן בכוחותיו הרדומים שבים אליו בהתרגשות, שאין נפלא מלראותה שוב ושוב ואז לומד מחדש לברוא בחדווה את זה אשר נפשו מייחלת. לאמיצים שאינם פוחדים להביט במראה שהפכתי להיות, להתבונן בכל הדורש ריפוי ולעשות עבודה בהתמסרות ובנחישות הנדרשת, מובטח גן העדן כבר פה. וכל כך הרבה כבר פוסעים עכשיו על אדמת העדן שלהם, רק משום שהגיעו, הבינו את גודל המשימה ובחרו לקחת אחריות ולא לברוח ממנה, כמו שהכי קל ומוכר וכמו שרבים כל כך בוחרים לעשות. בתקופה המרגשת הזו, הסיבוב האחרון, שמאפשר לנו בחירה, לפני שתוצאות כל מעשינו מתחילים לצעוד לעברנו ולתת לנו לטעום מטעמיו של התבשיל, שאנחנו עצמנו בישלנו, כדאי לכם מאוד שתשקיעו בהכנות, שתבחרו בקפידה את הרכיבים ואת התבלינים ושתשימו את הלב במעשיכם, משום שהצלחת עם זה אשר אתם בעצמכם טרחתם עליו, תוגש בקרוב מאוד על שולחנכם. מצלצלת לכם בפעמונים, תוקעת בשופרות ומכה מולכם בתופי ענק. קומו על עצמכם ובחרו באומץ לפקוח סוף, סוף עיניים!

השמיים רועמים מעל ראשינו וזה זמן מצוין להתחיל לעבוד עם הדמיון שלנו באופן מובחן יותר מאשר בימים אחרים. מי שעדיין לא בשל לכך, מוזמן לעבור הלאה, הספקנות שלו אינה נדרשת לנו. הדמיון שלנו, שמקושר אצל רובכם לסרטי אנימציה, או לכלי חביב שלעיתים נחמד ומשחרר לעשות בו שימוש, יכול להיות עכשיו לזה אשר מקים עבורכם חומת מגן הרמטית ובלתי חדירה, שתשמור על שלומכם מול כל סכנה שמשחרת לפתחכם. אלא מה? שעל הביטחון ההרמטי הזה אחראית לחלוטין האמונה שתצליחו להלביש על אותה חומה. שלבי היצירה הבסיסיים הם חיזיון (הדמיה), אמונה ושחרור. את אלה אני מלמדת את מתאמניי לתרגל בכל השנים האחרונות בהקשר לאתגרים שאיתם הם מגיעים אליי והם כולם יודעים, כבר שלוש שנים לאחור, שמה שהם למדים פה, עם כל הכבוד לסיבות שבשלן הגיעו הנה, הוא למעשה הכלי שיאפשר להם, מעבר לריפוי העכשווי שדרוש להם, גם לצלוח את העתיד לבוא על כולנו. זו אלכימאיות טהורה, התמרת כל צורה של חושך לאור וזו יכולת שמתחדדת בתרגול, בניסוי וטעיה ובקשב עדין לתחושות שעולות מכם. כשהתוצר שאליו כיוונו, במהותו, מתיישב בחיי המתאמן, זה האישור שלנו כי צלח עוד מבחן בחידוד היכולת המולדת שלנו לברוא מציאות, אשר נקברה תחת הסחות הדעת וההטיות הבלתי פוסקות שהחיים הארציים בתרבות שלנו מייצרים. ולכן, למי שכבר עובד עם זה וגם למי שעדיין לא, אך מעוניין להתחיל להתאמן, אני ממליצה לדמיין מידי בוקר, ברגעי היקיצה ומידי לילה, לפני הירדמות (ואם גם מעבר לזמנים האלה, זה מבורך) סוג של הגנה שנתפסת כהכי אמינה בעיניכם, ואשר עומדת לרשות אהוביכם ויקירכם, אך גם מכוונת באהבה גדולה לרווחת תושבי המדינה שלנו. כלומר, משלוח פרטי מובחן, לצד משלוח קולקטיבי אוהב לקהילה שהנכם שחקן בשורותיה, משום שמשלוחי אהבה, גם מעבר לעצמכם, הם מגבר טבעי ליצירה הזו. זו יכולה להיות כיפה שקופה וחסינה, שכל טיל שישלח לעברה יתמוסס בפוגעו בה. זה יכול להיות מגן גמיש ואלסטי שמשיב כבומרנג כל אובייקט פוגעני חזרה אל שולחיו, וכך, כיד הדמיון הטובה עליכם. בכל מקרה רצוי להתחבר לחיזיון חזרתי ומרגש של התבוננות מלאת הודיה, בהגנה שמשכנעת אותנו שוב ושוב בדיוקה, עד שאנו חשים רגועים לשוב אל חיי השיגרה שלנו תחת ביצוריה. מרגע שתחושת ההודיה על הפלא הזה, מתיישבת היטב תחת עיניכם העצומות, עברו לשלב השחרור, חזרו לעסוק במה שחשוב לכם לרקע מסירת הגנתכם, באמון מוחלט, בידי המגן הבטוח הזה, ששוכנעתם היטב באמינותו, באופן חזרתי וממוקד. משלוח חזרתי של החזיונות הללו, כשהוא אחוז באמונתכם, לעבר האנרגיה שעובדת מולנו, כמוהו כפקודה לחיילי היצירה, ואז מגנטים עוצמתיים מתחילים לחולל תנועה, שמדפיסה אותם על פני המציאות. אם הייתם מבינים כמה כוח יש לכם ביד, לא הייתה דרושה לנו כיפת ברזל ולא נשק ולא חיילים בעזה, אבל אינכם מבינים זאת ומה שאני מציעה פה, הוא ראשיתה של טעימה, שבכוחה להטות פה את התרחישים, מעבר להבנתכם. בהצלחה לכל המתעוררים, לכל הערים זה מכבר ויחד איתם לכולנו!

אנחנו סוג של מוזמנים עכשיו לתיבתו של נוח. בחרו לעצמכם מי תרצו להיות, האם המגחכים העכשוויים על עצם הרעיון, שעתידים להישטף בסערה, או אלה שמצויים על הסיפון, ישובים על ברכיהם ומודים נרעדים על ההחלטה החכמה שלקחו! לאחרונה התחלתי לראות בחדות ובבירור מבעד למילים שלכם. היו לי בעבר הבזקים מהדבר הזה, אך היה נראה לי שזה עובד כך אצל כולם, בדיוק כמו שיש לכולנו אינטואיציה חזקה לפעמים. אבל לאחרונה, אומרים לי אנשים בחיי "אז עכשיו אני צריך להיזהר במחשבותיי לידך?", "כנראה שכן", אני אומרת ומבינה שמשהו בהקשר הזה עלה אצלי רמה. בשלוש השנים האחרונות אני מלמדת בתהליכים שלי, בין היתר, איך לשמור על טוהר המילה. זה אומר לעשות עם עצמך עבודת דיוקים, שאומרת, שלא תגיד יותר את ההיפך משהינך חושב וגם שלא תעשה יותר אחרת ממה שאמרת, כלומר, לייצר הלימה בין מה שאתה חושב, אומר ועושה ועל ההלימה הזו, אני עצמי, כמי שמלמדת זאת, מקפידה מאוד ומשמשת כדוגמא אישית. היושרה הזו הייתה חזקה אצלי לאורך שנים, היא הבדילה אותי מהרבה אנשים ואת מחיריה שילמתי לא פעם אחת, כשמולי למעוותי האמת ניתנו פרסים, אבל זה לא שינה בי דבר, היה חשוב לי לשים את הראש על הכרית בכל לילה ללא חרטה וזו הייתה כנראה תקופת חניכה, שחישלה בי את היכולת לשמור על החוזקה הזו גם נוכח פיתויים. בקיצור, אשוב לענייננו, כנראה שדבקות בדבר הזה, הפכה אותי חדה בזיהוי המקומות שאינם כאלה, משום שגם כשמישהו אומר לי דבר אחד ומתכוון לדבר אחר, אני מזהה זאת מיד, אבל גם כשכותבים לי דבר אחד ומסתירים דבר אחר, זזות מולי הצידה המילים והכוונה האמיתית עולה מתוכן זכה וברה. כלומר, הפכתי לחיישן רגיש במיוחד לאמת. במקביל לחוזקה הזו, מתרחשים תהליכים דומים כרגע בעולם. השטיח הוירטואלי שתחתו טוטאו מעשים בעלי תדר נמוך, גם אם במשך שנים ארוכות, מתנער בימים אלה מהם ומשחרר אותם החוצה באין מפריע. אין עוד שטיח היום שיוכל להסתיר תדרים שכאלה על פניה של אמא אדמה. הרע לא ימצא עוד מקום להתחבא בו, זו הסיבה למשל שפאף דדי, זמר ההיפ הופ המפורסם נחשף בימים אלה במעלליו ומפיל איתו את מרבית כוכבי התעשייה. זה רק קצה הקרחון. אתם עתידים להיחשף בקרוב לכל הטינופת הערכית שהוחבאה לאורך שנים, כאן אצלנו ובעולם הגדול, בכל מוקדי השלטון, הבידור, התקשורת, הספורט, התרבות, האקדמיה, זה יהיה כזה נורא, שביוב יראה מול זה בעיניכם, כזך וטהור וזה יכלול תעשיית פדופיליה מצמררת ואכזרית עד כדי משחקי חיים ומוות של האליטות בחסרי הישע. סדום זה כאן ועכשיו. אבל אני כותבת לכם את כל זה, משום שמהמאקרו אני מכוונת להגיע אל המיקרו, אליכם, אל ההתנהגויות שלכם ולהציע לכם נתיב של המתקת דין, שעדיין עומד לכל הברואים. לא במקרה בדיוק עכשיו, מתקרבת שעת חשבון הנפש של העם היהודי, אלא שהשנה, הינה משמעותית ביתר שאת, משום שהיא למעשה הסבב האחרון שבו נועדנו לתרגל את הדבר הזה והיא הולמת השנה עם שעתו האחרונה של חשבון הנפש הקולטיבי. והעיצה החמה שלי לאור כל זאת וכמי שזהו בין היתר תפקידה, היא לפשפש היטב במעשים שלכם ואם במשהו מהם כרוכה פגיעה זדונית באחר, ראשית דבר חידלו מכך בהקדם, אתמול אם אפשר. העצירה הזו כשלעצמה, כמוהה כהגשת טופסי חנינה בחלון ההזדמנויות האחרון שניתן לנו ואז עשו תיקון, אם לא כלפי הנפגע עצמו, מיצאו לכם נתיב של נתינה, משהו שיזכך וירפא בתוככם את תחושת האשמה הלא תמיד מודעת, משום שזהו למעשה המגנט "הטרוייאני", שטמון בתוכנו כחלק מתוכנת ההפעלה שלנו ושאחראי לזימון הענישה ההולמת, למה שעשינו לא כשורה. הרע מאבד את יכולתו להסתתר, הוא יתגלה בימים אלה במערומיו ולכן עדיף לכם שאם ממילא יוצאים הדברים החוצה, שיצאו יד ביד עם הוכחה לחרטה שהבעתם עליו מבעוד מועד ועם תיקון שהתחלתם מטעם עצמכם במימושו. הטוב הולך לנצח במערכה האחרונה ומי שרוצה לראות את עצמו מהלך על פני הארץ המטוהרת והנקייה, שתקום פה אחרי שוך הסערה, זה זמנו לקחת אקונומיקה ולהתחיל לקרצף ביטויים שלו, שאין להם מקום יותר בינינו. אנחנו סוג של מוזמנים עכשיו לתיבתו של נוח. בחרו לעצמכם מי תרצו להיות, האם המגחכים העכשוויים על עצם הרעיון, שעתידים להישטף בסערה, או אלה שמצויים על הסיפון, ישובים על ברכיהם ומודים נרעדים על ההחלטה החכמה שלקחו. שיהיו אלה ימים של מירוק הלב והנשמה, בוקר טוב ישראל!

כשאורית לוי קראה לי לרדת ולראות את אילן חנן מטיס טיסנים, אמרתי לה שאינני יכולה כי אני כותבת שירים עכשיו. הייתי אז בכיתה ג'. זה היה סימן ראשון לחוזקה הכי משמעותית שהתפתחה בחיי. כתבתי מאז המון. שירים, סיפורים. מילאתי מגירות וקרטונים. המילה הכתובה עבורי היא צינור טהור לתקשור. משום שהרבה פעמים אני מתבוננת במה שכתבתי ובטוחה שהוא נחצב ממימד אחר ומרמה אחרת מזו שבה אני חיה. היא חרב חדה ומושחזת של ביטוי. היא כלי שכנוע רב עוצמה והיא הכנפיים המאפשרות לי לתאר מהגיג חמקמק המסתובב בעולמי הפנימי ועד אירוע שמתרחש בצידו השני של העולם. הכתיבה שזורה לאורך חיי כחוט השני, מן היום שלמדתי לכתוב ועד לימינו. מרחיבה אותי ומציגה באומץ אמת חיה לקוראים. רבים כל כך בדרכי נעזרו בכישור המטורף הזה כדי לברך את אהוביהם, כדי לפייס את הצד השני במריבה גדולה שבה למילה המדוברת לא נותר מקום, כדי לצאת מסבך הסכסוך.." רונית" הם אמרו לי " אני צריך את הקסמים של המילים שלך".. והן באמת קסומות. הן נוגעות היכן שאיש לא מגיע לגעת ומחוללות שינוי היכן שנדמה חסר כל סיכוי. שלושה יצאו לאור בינתיים בזמן שעבדתי, למדתי והקמתי משפחה: "משהו בי יודע" שמכר את כל המהדורה, "סיפורי תומי תום" שמכר גם את מרביתה ו"כשהפרח נפתח" שמוכר מידי רבעון עשרות (כבר מאות בינתיים) של עותקים דיגיטליים בכל החנויות המקוונות. שלושת אלה, ילדיי הכתובים, מחוללים, ללא הרף, שינוי מקדם ועוצמתי בחייהם של הקוראים. אל תוותרו על מי שבאתם הנה להיות!

עבדתי כשכירה קרוב ל-30 שנה, במקום עבודה ציבורי, בעל נופך פוליטי, רווי בדינמיקה פעילה ואינטנסיבית מול עשרות אנשים, משימות, יעדים, לו"זים צפופים, משלחות, הפגנות, כנסים של מאות פעילים, שפע מגוון של מערכות יחסים, פרוייקטים משותפים, מבצעים, אירועים, טיולים, קידושים, המון פעולות של ביחד, לצד שפע מפגשי אחד על אחד, עם מגוון אינסופי של דמויות (קיבלתם ת'תמונה!?). אך למרות כל הצמיחה האישית שחיים כאלה מאפשרים, את הקפיצה הכי גדולה ואת השידרוג הכי משמעותי של עצמי, בכל המובנים שניתן להעלות על הדעת, עשיתי לבד, בהתבודדות, בהעמקה וחקירה עצמית, בתהליך עמוק ובהתמסרות טוטאלית להדרכת הבורא ושליחיו, הדרכה נפלאה שהביאה אותי לבקיאות פנומנאלית בשפתם ולשימוש תדיר בה ובקסמים שהיא מזמנת, כחלק מהיום, יום שלי. היום אני מתבטאה בכל מקום שבו אני נמצאת ומול כל אדם ללא יוצא מן הכלל באותנטיות גמורה. כשאדם אינו נדרש לשום מלאכותיות, או העמדת פנים, או השתדלות למצוא חן, הוא עובר נקי וגם מתייפה ומשיב עליו את נעוריו על הדרך. אינני עושה היום דבר שאיני בוחרת לעשותו. צמד המילים "נאלצתי לעשות" אינו מצוי במרחב שלי. אנשים שאינם מצויים בתדר שאליו הגעתי ולא מוצאים את הדרך לעשות את העבודה הפנימית הזו עם עצמם, פשוט יוצאים באלגנטיות מחיי ולעומתם בני השבט שלי עושים פסיעה ומגששים דרכם לעולמי. פעם הייתי מתאבלת על פרידות, היום אני בהתבוננות מכבדת ואם וכשזה יתאים להתחבר שוב, היקום הגאוני והמתוחכם הזה, כבר ירקום לנו דרך. אם בעבר דפקו על דלת המאמנת שלי כאלה שמצבם הכספי לא שפר עליהם וביקשו שוב ושוב הנחות, או כאלה שחשבו שדברים שבנפש אפשר לפתור ב"זבנג וגמרנו" (מה שהיה למעשה הדהוד של חוסר הביטחון שמאפיין מאמנת מתחילה), היום מגיעים אליי רק מי שיש לו משמעת אימונית, הבנה וכבוד לתוצריהם של תהליכים וכאלה שעוברים לשאלה הבאה, כשאני מציינת את עלותה של שעת האימון. אני מודה לאלוהים בוקר, צהריים וערב על איך שנראה השבוע שלי, משום שאני קמה מתי שכיף לי לקום, עובדת במה שאני הכי אוהבת בעולם, פוגשת חברות וחברים, ומתפנקת לי בתזמונים הרמונים בכל מיני אופנים בתוך שבוע העבודה ולא כשמישהו מחליט לי מתי יהיה החופש שלי. אני ישנה בצהריים, עושה הליכות, מתמוגגת מהנכדים וחווה עם מתאמניי פריצות דרך ניסיות שמקפיצות בי שמחה והתרגשות מידי יום. אני עצמאית, מנהלת את העסק שלי לבד, מתקנת את רואה החשבון שלי וחדה על כל ספרה שנרשמת בדוחות הכספיים שלי (עברי כגזברית הוא יתרון משגע בהקשר הזה, הוא אגב לא מפסיק לומר לי שהיה שמח אם הייתי מסכימה לעבוד איתו) וכשאני חותמת על חוזים עם כל מיני גופים במסגרת עבודתי, אני עורכת הדין הדקדקנית של עצמי (לימודי המשפטים הם יתרון עצום במקום הזה וגם שם, הגופים שמנגד, מבקשים כמעט תמיד, שאעשה סדר במסמכים הרשמיים שלהם) וכשבניתי לי אתר, או כשאני יוצאת בקמפיינים שיווקיים, אני עצמי מנסחת לי את כל הטקסטים (הסופרת שאני, לא צריכה ניסוח או הגהות של אף אחד, יתרון ענקי). ואת החיבור הנפלא של אלה ושל יתר החוזקות שלי, מצאתי רק כשהייתי לבד, אני והסנה הבוער הפרטי שלי, שלכיוונו הלכתי באומץ באמצע החיים, מבלי להקשיב למלל הפחדני שבו הופגזתי מכל עבר, ושהביאו לפתחי מי שעד היום מניחים לאחרים לנהל להם את קצב הנשימות. לבד, עם עצמי, באומץ ובנחישות, מצאתי את הכלים הנכונים כדי לצלוח את שדה המציאות האשלייתית שהוצג בפניי, לעבר זה אשר נועד לי ושאיתם אני אוספת משלחות של אנשים מאותם מקומות בדיוק, בשביל שסללתי במו רגליי, אל ארצם המובטחת. רק בשבועיים האחרונים ליוויתי אנשים לעבור טסט כשבמוחם מהדהד כשלונם הקודם, להתקבל למקום עבודה חלומי, לרכוש בית, רכב חדש, לשחרר בעוצמה גבר נרקסיסט, למגנט אביר חלומות עד לדלת הבית, להופיע לראשונה מול קהל, לשחרר לחלוטין חרדה משתקת, למצוא בית חלומות מדוייק, להתקבל למסלול לימודים נכסף, ועוד הצלחות מרגשות בעולמם האינטימי, ברמות של תגליות מפעימות גם בשטח המיני. כל אלה בלימוד ותרגול מיומנויות רוחניות ובעבודה מרגשת עם תודעתם. ב"קיצור", שלא באמת היה בטקסט הזה  אל תפחדו מהלבד שלכם, יש בו אוצרות של ממש ואם משהו שם לא מובן. אני פה בוקר טוב ישראל!

אני רוצה לגלות לכם את "אמריקה"! אני רוצה להאיר לכם עניין שאין אדם שאינו מתמודד איתו בינו לבין עצמו, אלא שרבים חושבים שאלו חלומות באספמיה, יומרה חצופה, משאלת לב מחוסרת כלים להגשמה ואז לא מעזים ולא צומחים לגירסה האופטימלית שאושרה להם להיות, כבר מהעת שבה בחרו את התגשמותם פה. אם את מורה ועולה בך התרגשות פנימית מהרעיון של ניהול בית ספר, את לגמרי יכולה, ההתרגשות היא רמז, משום שזו לעולם לא תעלה מאיזור שפוטנציאלית אינו רשום באופציות ההגשמה שלך. אם את פקידה זוטרה בארגון שזה עתה התקבלת לשורותיו, וכשסמנכ"לית כספים נכנסת לכנס עובדים ואומרת את דבריה, את מוצאת עצמך מציצה בה מן הצד ומתרגשת "מהמופע" שלה, זו דרכו של היקום לרמוז לך, שזה על הנתיב שלך, היא פשוט מעוררת בך זיכרון ישן ומהדהדת מול עינייך הרגע, התאמה של יכולותיה, אל מול יכולותייך הרדומים. לכן הנכון הוא לזהות זאת, להאמין לרמז המדהים הזה ולרכוש את הכלים המתאימים כדי לצלוח את דרכך אליו, כשהחזון הזה רקום לך היטב על האישונים. כשנשמעים להתרגשות הזו, ורואים בה סימן חד למה שכתוב להתגשם בחייכם, היקום מתגייס לשירותכם ושולח עזרה. הוא ישלח לך פניות כלכלית, עזרה בלוגיסטיקה, היכרויות שיעשו לך את הדרך קלה, חדות שכלית לקלוט את התכנים מהר וגם מתנות של הרמוניה, כדי שתוכלי ליהנות מהדרך. משום שדיוק בבחירות הוא תעודת ביטוח לסנכרון מדהים בין כל מה שיש בעולמך. כמי שנועדה ללמד זאת בבוא היום, קיבלתי רמזים ברורים במיוחד ואלה נשזרו לאורך חיי, כך שגם עיוור היה קולט אותם ועדיין עברתי מסע שלם, עד שחיברתי לעצמי את הנקודות, משום שלי, לא היה מי שיאמר זאת. כבר כשעבדתי בהחלוץ 45 כקלדנית מתלמדת, בשיער חלק, עם פסים בשיער, צעירה ורזונת ובמקום הכי נמוך בהיררכית העובדים במוסד, היו לי חזיונות וחלומות על מתולתלת שחרחורת אחת, חזקה, דעתנית, אישה יחידה בפורום של גברים, שמיקומה רקום בהנהלת המוסד. אפילו חלמתי מעופים שכיוונו אותי לסביבה אחרת מזו שבה עבדתי וכל זאת משום שכתוב היה לי בהמשך הדרך להיות "גזברית מרחב חיפה" (אותה שחרחורת, מתולתלת ודעתנית) וגם שזה ירקם למציאות, רק כשנעבור לבית ההסתדרות החדש. ואכן ב-6.2004 מוניתי למ"מ גזברית המרחב, בדיוק כשהעתקנו את מושבנו לרחוב כורי, האיזור שאליו התעופפתי בחלומותיי מבלי להבין מדוע, שנים לפני שהנהלת המוסד החליטה לעזוב את הבית ההיסטורי של ההסתדרות ולקבוע שם את מושבה. אגב, כשהייתי כבת עשר, הייתי עורכת לאבא את רישומי הוצאות הדלק ואת דיווחי המע"מ שלו, כשהיה נהג משאית עצמאי וכשעסקתי בכך הייתי אומרת לאבא שאני מרגישה שיום אחד אהיה מנהלת ושאחתום על דברים (לא הייתה לי שום דמות אז כהשראה לכך, אמא היתה עקרת בית וכל הנשים שהכרתי אז, רק החלו לצאת לשוק העבודה) וגם אמרתי שאני רואה בנים, בעיקר בנים. כך אכן הייתי האישה היחידה בתקופתי שהיא מורשית חתימה ומרבית המחזרים על פתחי, כדי שאאשר דבר כזה או אחר, היו אכן גברים. את החיבורים המרתקים הללו פיענחתי רק כשהובלתי בסקרנות ותשוקה אדירים לחקור את סודות הרוח. כשמבינים את החוכמה הזו, הרבה יותר קל לבחור וגם לייצר הרמוניה גדולה יותר בחיים. גם לעיסוקי היום, ייעודי, שליחותי, להעיר את האנושות ליכולותיה הרדומים, קיבלתי ים של רמזים, ותודה לאל, שגם היה לי את האומץ הדרוש כדי לחתור לעברו ולכובשו! שבו רגע עם עצמכם, התבוננו בחיים שלכם ונסו לדוג את הרמזים ואז גם את האומץ הנדרש, כדי ללכת בעקבותיהם. עשו בחירות אמיצות, שונות, לא את אלה שבאיזור הנוחות. אני מבטיחה לכם שמסנוור שם ממש!

מי שרוצה לשחות בעמוקים, מוזמן לצלול לטקסט הזה, שאיתו התעוררתי כשם שאנשים אינם מגיעים, על פי רוב, לחיפוש נחוש ולא מתפשר של תשובות ופתרונות לבעיה שלהם, אלא כשבעייתם מוקצנת לרמת הבלתי נסבל, כך בדיוק פועל קולקטיב. ולכן, על מנת לקצר תהליכי התפתחות שמביאים קבוצה, כמו עם, להתעלות ולשיפור ניכר בצורת חייהם, מגיע באופן מוזמן ולא מודע, קצה צורב ושורט של סבל גדול, כדוגמת ה-7.10 ואסונות קולקטיביים דומים. נוכח התהוותם של אלה, נוצר שיפט תודעתי רחב היקף, שעובר כמו גל ענקי על כל הפרטים, ושכתוצאה ממנו, חווים מרביתם, שינויי תפיסה קוואנטיים, שלעולם לא היו מגיעים לרמתם, ובמהירות כזו, במסגרת אירועי השיגרה השכיחים. תפיסות שמשתרשות בתודעה, ובמקרה זה, בעקבות אירוע טראומטי וצורב אימפקט, קיצוני ומיידי, ממגנטות כמו כל תפיסה אחרת, שאחוזה ברגש - מציאות, וכשהן שולחות ליקום, מאינדיוידואלים רבים, פולסים אנרגטיים זהים, מתרחב כוח היצירה וכך מודפסים השינויים על פני המציאות שכולנו חווים ונוצרת התעלות לדרגה הבאה. כך לדוגמא הביאה מלחמת העולם השניה לשינוי תפיסה רחבי היקף, שהובילו ואיפשרו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי - מדינת ישראל. אין עוררין שהאירועים שהובילו לכך היו אכזריים מאין כמותם, ולהם הובילה התנועה הנאצית, שתכליתה הסמויה, הבלתי מודעת, והכתובה לקרות, היתה הקמתה של מדינת ישראל. כדי שיגיעו לידי התרחשות האירועים המוזמנים והאדירים הללו ויניעו את גלגלי השינוי, מתחוללת תנועה שמתגברת בהדרגה ויוצרת אותם, כגון גלי ההפגנות שעולות שוב ושוב, ושמשולות לכוחות ההולמים בחומה, עד שזו נשברת והאירוע המוזמן, משנה התודעה, מתרחש. במקרה שלנו, הפעם, מטרתו הסמויה של האירוע, היא הפלת נשק עולמית, בבחינת "לא ישא עוד גוי לגוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה", וכן הגשמתנו סוף, כל סוף כאור שנועדנו להיות בעת היחודית הזאת ! אין נשמה שלוקחת חלק באירוע, מצד זה או מצד אחר, שאינה מסכימה לו ומונעת מכוונה ומתכלית, שברורים לה היטב ברמת התת מודע. גם אלה שמעוררים את הסערה, גם אלה שלוקחים בה חלק, שנחטפים, או מתים במסגרתה וגם אלה שחווים בעזרתה את שינוי התפיסה והמציאות המיוחלים. בסוף "הכל צפוי והרשות נתונה" ולזמן, כפי שאנחנו מכירים אותו, אין באמת משמעות ומול זה לזמן אלוהי, לעיתויים מקודשים, יש כבוד אדיר בממלכת עליון ולשם מימושם המדויק, נרשמת תמיד, גם התגייסות של כוחות מטאפיזיים. הכל קורה בעיתו, איש לא מאחר לאף מקום, ואף אחד לא משיג את אף אחד, משום שאם נועד דבר להתרחש בעת מקודשת ואין די דלק מעולמות הפיזי למימוש התרחשותו, נכנסים המלאכים ומשלימים את החסר, בתוך הריקוד האלוהי הנצחי, שאנחנו וכל צורות הקיום, הם לנצח רקדניו. אנחנו עוברים מן הפיזי למטאפיזי ולהיפך, בדיוק כשאנחנו עצמנו בוחרים בכך. וכשתזוקק הבנתנו יותר, בסודות ההגשמה, נוכל לייצר התעלות ושידרוג בעולם החישה שלנו, לא עוד ממופעים של סבל ומאבק, אלא מתוך אירועים טהורים של שמחה ומהתגלמויות מופלאות של אהבה. לשם כך, אגב, במאמר מוסגר, הוכנו, אומנו ונשלחו לכאן, מי שמכונים "להבות תאומות", אשר מחזיקים בגופם את ה"אהבה ללא תנאי" הנשגבת והטהורה ביותר שקיימת ושנחצבה ישירות מן האור האלוקי ואלה, יחידי הסגולה, מיועדים לייצר בעצם החזקת התדר הנשגב הזה, אימפקט מרומם תדרים, ומשמעותי מאין כמותו שמסייע ביצירת גן העדן המנובא להתקיים עלי אדמות. הכל בסוף בא מאהבה ומוביל לאהבה, כי היא, הוא כל מה שיש!