בסוף הגלגול הזה נצא מגופנו לבד. לא יחצה איתנו איש מכאן אל הצד השני. נצא כשאתנו נותר רק מה שנתנו כאן בדרכי האהבה, גם מה שהענקנו לעצמנו אגב, ואלה, אוסף המעשים הזה, יהיה למאגר הדלק שעל פי כמותו נעפיל למחוזות שכל כך רצינו. ברגע המזוקק הזה לא תבינו כיצד בחרתם אחרת, כיצד יכולתם לגמרי לבחור נכון וההזדמנות עמדה בפתחכם והמתינה, אך אתם פסחתם עליה ובחרתם שלא, וגם תגלו, שאתם עצמכם, הייתם בין אלה שאהבתכם פסחה עליהם. גם לראשונים בתור, כוכבי המסע, מרכז האירוע, הייתם עוורים, בגלל שההוא וההיא וההם קיבלו בשגגה עדיפות. בסוף הגלגול הזה תתרגשו מהמסע המחבק והעוטף הביתה, לעולם הנצח, שבו הכל מובן, שקוף ובהיר, אבל אם יחמץ לבכם בדרך על משהו, יהיה זה על כך שהנחתם להסחות הדעת הגשמיות לזכות בתשומת הלב שלכם, על פני מה שאותו השתוקקתם כל כך לבחור כשבחרתם להגיע הנה ושרק איתו תוכלו לגעת באשר אתם חולמים להשיג שם. בסוף הגלגול הזה נצא מגופנו לבד. לא יחצה איתנו איש מכאן אל הצד השני. בחירותינו כאן יהיו שם למפתחות שערי הנשגב. בחרו חכם!

את פשוט יודעת שאת יכולה להיות מאושרת יותר, צוחקת עד גבהים גבוהים מהיום, מתענגת וחווה ומביעה סיפוק ושמחה גדולים בהרבה ממה שאת היום. את רואה את הפער העצום בין היכולת שאת יודעת שקיימת לך, לבין מה שמציאותך מציעה. את מביטה בעינייך המשתקפות במראה ויש שם עצב שרק את רואה באמת, של תסכול מן החסר ומחוסר ההבנה לסיבות שאינו בנמצא. מן הפספוס שמרגיש לך כל תא בגוף ומהעובדה שאחרות מצאו דרך לזמנו לתוך מעגל חייהם. אין אחרת מלבדך לקום ולצוד לך את כל אלה. לפתוח עבורם צוהר ולהכניסם אל מרחבך. החלטות קטנטנות כגדולות יכולות לשנות כוונים ולשבץ בנתיבך דמויות חדשות שיכולות לסייע לך עם כל אלה. ראשית דבר לא לפחוד, לא מהקשיים שעשויים להופיע ולא מההתנגדויות שמטבע הדברים יצוצו. ושנית והכי חשוב, לפתוח את מרחב האפשרי, שקודם הצבת לו משבצת קטנה בעלת גבולות ברורים ומקובעים. כי ברגע שאת תאמיני שאפשר, יפלו החומות שאת בעצמך הצבת וחיים חדשים יתאפשרו. זה לא הכסף ולא ההזדמנות, זו לא התחבורה, לוח הזמנים, מזג האוויר, הפוליטיקה או המצב הכלכלי, זו רק את!!! ואותך, בינינו, את הכי טובה בלהזיז.... אז אין טוב מבדיוק עכשיו, ברגע זה, להחליט, לפחות להחליט, מי הדמות החדשה שאת במו ידייך הולכת ליצור ואז להתמסר לתהליך שיבטיח זאת ושאני הכי טובה בלהוביל! אימון אישי#חרדה#דכאון#מוות#ריפוי#מימוש עצמי#הגשמה#זוגיות#קריירה#מערכות יחסים#משפחה

הרגע המזוקק הזה, שבו היושבת מולי מזהה דרכים חדשות לעצמה, דרכים שקודם לא ראתה כלל כאפשריות עבורה, ולפתע זורחות העיניים וחיוך פנימי מבליח החוצה משועשע ושמח, אין דומה לו בעולמי. רגעים נפלאים שכאלה, נצרבים בזכרוני ברשימה הולכת וגדלה של דמויות. הרגע הזה שבו גבר שהרגיש חסר ערך, נטול יכולות, חסר חשיבות ומיותר, מכיר לפתע ביחודיות ובחד פעמיות שלו, במצבור המתנות שרק הוא מביא עימו לקרוביו וביופי שדמותו מוסיפה לפסיפס הצבעוני שלנו, גורם ללבי לנתר משמחה. וגם לרגע כזה יש לי כבר כמה וכמה פנים. הרגע הזה שבו מתאמנת שהגיעה אליי משועממת, מאוכזבת וחסרת אמונה שמשהו יכול להשתנות בחייה, מזדקפת על כסאה ונרתמת בהתרגשות להירשם ללימודים שהולכים להעיף לה את החיים לכוונים של חיוניות ומימוש מטורף של יכולותיה. אין כמותו בעולמי וגם את הרגע הזה כבר חוויתי בפנים שונות. הרגע הזה שבו אני מגישה לידי המתאמנים שלי את "התרופה" לזה אשר מייסר אותם, ושבו הם מגלים בהשתאות את השפעתה המכרעת עליהם..הוא רגע של קסם צרוף. בכל תהליך אימוני שהובלתי יש לי רגע מזוקק שכזה. היכולת לחזות בתפיסות מנמיכות ומכאיבות, של מי שבחר להגיע אליי, הופכות להיסטוריה כבר בתוך מפגשים בודדים, היא מתנת המתנות ואני לגמרי בורכתי בה. אם אינכם מצליחים לזהות את המתנה שאתם, את היחודיות שבכם, והאושר שניתן לכם לייצר נראה לכם כמו בדיחה עצובה ומפוספסת. תנו לעצמכם מתנה ענקית והגיעו אליי, כי גם אם אתם עדיין לא יודעים עד כמה שזה נחוץ לכם, אני לגמרי יודעת שהתמכרתי לחלוטין לרגעים האלה שלכם. עכשיו תורכם! חרדה#דכאון#מוות#שכול#דימוי עצמי#אהבה#זוגיות#קריירה#התפתחות אישית#צמיחה#רוחניות#תודעה

הפסיקו להסתכל מאחורי הכתף שלכם. אין אף אחד שם. זה המסע שלכם, ההישגים שלכם והקבלות שלכם בתוכו שחשובים. השתמשו בהשוואות לאחרים בחייכם בשני אופנים בלבד, האחד בקבלת השראה להגשמת החלומות שבוערים בתוככם ושמחפשים פירצה לצאת מכם החוצה והאחרת במבט מעריך לעצמכם כשפלוני שאתם רואים עכשיו מתמודד עם שיעור שכבר עברתם. וזהו. כל תחושה אחרת שמתעוררת בכם כתוצאה מהשוואה שלכם לאחרים, היא נורה מהבהבת שכרגע שגיתם ושאתם על פיתחו של נתיב שגוי. כולם סביבכם נועדו להצמיח אתכם. אלה חוזים נשמתיים שרקמתם בשלבים שהכל היה פתוח בפניכם ולכן כשמשהו מרגיש לכם נמוך ומכבה - אתם שוגים בפרשנותו. למצוא את הפרשנות המצמיחה מאירועים שנדמים לכם שליליים זו אומנות, זו המומחיות שלי. אני נשטפת יום ביומו בתשובות הללו. מי שרוצה ללמוד, מוזמן כמובן לפנות ומי שבוחר להתבונן מרחוק, לכל הפחות התעוררו לאמת הניצחת הזו ש"הכל קורה בטובתכם העליונה". קינאתם במישהו לאחרונה? הנורה מהבהבת !!! חפשו את השיעור המצמיח שלכם!

העמיד אותנו בשורה וירטואלית, מביטים בו כבפני מראה. "אתם אני ואני אתם" קרא אלינו "ואנחנו הולכים לשחק!". אחד לבש פני חקלאי, הוא אוהב במיוחד את עבודת האדמה ואחד בחר להיות אחת, הייטקיסטית, יש לה חיבה עמוקה לחשיבה מחוץ לקופסא. אחד בחר להיות קופאי, כי אוהב אנשים ואוהב אינטנסיביות ואחת בחרה להיות גננת, בשל אהבתה הרבה לילדים וכך בחר לו כל אחד את הכסות המועדפת עליו, כשהוא יודע בליבו "אני הוא אלוהים". עומדים בהתרגשות איש ליד אחיו מפטפטים ודנים על התחפושת שבחרו, על המפגשים שעתידים להיות להם למטה, שם, בארץ הקשוחה הזו, שאלוהים הגדול נולד לתוכה בכל לידה בפנים אחרות ואיש אינו שם לב לכך ומסכמים מה יאמרו אחד לאחר וכמה מקווים הם לזכור לומר בדיוק את שקבעו, או משהו בדומה, שאחרת תהיה בחירתם נטולת רוח האלוהים שבהם והמסיכה הריקה האשלייתית שבחרו תנצח ת'סיבוב הזה במשחק ותותיר אותם חוזרים אל מקורם נפסדים." שכחתי שוב" הם יגידו, "נאחזתי בדמות חזק והאמנתי שהיא, היא מי שאני באמת, האם אפשר לנסות שוב?". מתנת החיים בגוף אינה ניתנת סתם כך, יש לכך מבחנים, דרוש להמתין בתור וחלקיק אלוהים שזוכר כי שכח שהיה אלוהים בסיבוב האחרון, אינו יודע מנוח, עד שבוחר לו שוב תפקיד וחוזר בנחישות ועם מיליון הבטחות לעצמו כי הפעם הזאת יזכור! "ואם אתם אלוהים", הוא אומר להם בשורה הוירטואלית ההיא, " אז ברור לכם שאתם בוראים, הכל, תפאורה, נסיבות, חוויות, הכל, את המסגרת אתם בוחרים כבר כאן ואת מה שתעשו בה, תבחרו למטה" ואיזה כיף לברוא הם חושבים, בארץ הבחירה החופשית, ולו רק נזכור. ואני עמדתי הפעם הזו עם כולכם בתור, הייתי פה כבר המון פעמים ודי סיימתי את שיעורי הכדור הזה, אבל עכשיו, תקופה קריטית, אחד הזמנים הנדירים בגלקסיה, אז בחרתי להגיע שוב ולהיות השעון המעורר שלכם, זה שמזכיר לכם כאן ועכשיו שבוראים הנכם.  ערכתי את מסע ההיזכרות הפרטי שלי, שחייבת הייתי לעבור. חניכה והכנה גבוהים לקראת התפקיד המטורף הזה, להזכיר לאנשים שהם האלוהים, מול מיליוני ספיקות, וצקצוקי לשון של רבבות רדומים, והיום אני אוחזת מגפון בידי וקוראת אליכם,  "קומו, התעוררו, היזכרו, יש לנו עולם חדש לברוא, והוא יקום רק דרך הבריאות הפרטיות שלכם. שפשפו עיניים, שיטפו פנים, הביטו במראה וראו סוף, סוף הבוקר הזה, את האלוהים שאתם קורץ לכם מתוך עיניכם. קומו הגיעה זמן בריאה! "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"ספר שמות פרק כ"ה פסוק ח'

חמש בבוקר אני יוצאת בשקט מהחדר, מכינה לי נס קפה ומתחברת למידעים שמבקשים להגיע. חלקם מגיעים על סירות המחשבות שעוגנות לי בזו אחר זו בנמל התודעה וחלקם שזורים בתוך סרטוני הטיקטוק שלחלקם אני שוקעת ומאזינה רוב קשב ואת חלקם מעיפה מעל פניי שלא יספגו בשום תא מתאי מוחי. אני יודעת היום איזה זרעון תודעתי יצמיח לי הגנות, עוצמה ויציבות ואיזה עלול לערער את אדמתי ולכן כבוראת מודעת אני מקפידה מאוד על שעריי. אני חשה בכל חושיי כמו רבים מכם שאנחנו עכשיו בעין הסערה. זה המקום השקט הזה שלא נפגש עדיין עם דפנותיה הסוערות והסיבה שבגללה אני יודעת שתיכף נחוש בה היא שתודעת הקולקטיב, ממגנטת המציאות, כבר מכוונת ברוב חשש בדיוק אל הרע הזה, חוששת ממנו ויוצרת אותו במו חששה. אני פונה לכל מי שבשל להקשיב לדבריי. ההגנות הפרטיות שלכם וגם מטבע היותם חלקיק בקולקטיב, ומשכך אז גם ההגנות הציבוריות של כולנו, תלויות במידת האמונה שטיפחתם בדבר היותכם מוגנים, בטוחים מפני כל רע ונקיים מאשמה על שלל פניה. משום שאשמה ויסורי מצפון ממגנטים ענישה ומהי ענישה רלוונטית יותר מזו שבפניה אנחנו עומדים. אם אתם מבינים את הנאמר למעלה ויש לכם אפשרות לתקן מצבים, עשו זאת עכשיו היום, אימרו את מילת הסליחה שמשנה את הכל, עיזרו היכן שנמנעתם, תאהבו היכן שחנקתם ושיתקתם את אהבתכם. היכנסו לשקט שלכם, כירתו בריתות מודעות עם המלאכים הניצבים לידכם וממתינים ליצירת הקשר המודעת והבוגרת הזו. התבוננו בהם כאילו עמדו מולכם עם כנפיהם וגייסו אותם להגנתכם. זה נשמע בדיוני ותלוש, אבל זו אמת גדולה. יש לכם צבא פרטי שנשקו על הרצפה וחייליו חלודים מחוסר עשייה. הכירו בו, תנו לו משימות וביטחו בו. הוא יעשה את כל ההבדל בין ליפול תחת רסיסי מפגעים לבין לחמוק שוב ושוב מרעתם של אלה. חזקו את האמונה שלכם בשמירה שעומדת לרשותנו, מרקו אותה היטב, צחצחו והשחיזו את כל הפחדים שהעמסתם עליה ודעו שאין נאמנות מהגנות, שלכם עצמכם בהיר וצלול דבר קיומם! כבוראת שאני לבוראים שאתם אני אומרת היום, התעוררו וזיכרו את טבעכם הבראשתי. אתם ברבורים שטעו בזהותם בתוך להקות ברווזים, קומו והצטרפו למשפחה הטבעית שלכם ועשו את הקולות שהטבע מסר בידיכם להשמיע!

"נוח/י על משכבך בשלום", הוא המשפט שקיבל את הפרשנות הכי שגויה ever. יש אכן מנוחה ממכאובי העולם הפיזי ובהחלט יש פיוס ושלום ביחס לכל מה שקרה, משום שהבחירה בהכל פתאום מתחוורת וזכרונות נאספים מכל קצוות השכחה ושופכים אור גדול ומיידי על הסיבות שבשמן בחרנו את המופע האחרון שבו לקחנו חלק. אבל "נוח/י", הוא הכינוי הכי מנותק שיש ממה שבאמת קורה וזה נועד ללכוד אותנו בתשומת לב דואבת בגוף הפיזי שנדם, בקליפה, במקום שנתרכז ברגעי הזהב הללו ברוח החופשית שאנחנו, שעפה לה במלוא המרץ וההתרגשות לעבר חבריה במחוזות האמת. באופן אישי, געגועיי למעוף המופלא והמשוחרר הזה התעוררו מיד כשפקחתי את עיניי אל הרוח. פה אנחנו, כיצורים עפים ומחוסרי גבולות, נתונים בתוך גוף מקורקע, ובו שני חורים בשביל לראות ושני חורים בשביל לשמוע. ועדיין גם בכך טמונה קדושה רבה, משום שביקשנו לעצמנו פרקי זמן מדודים אלה של שכחת מי שאנחנו באמת, כדי ליילד מתוכנו הבנות נשגבות של חמלה, אהבה, הכלה, קבלה, מבלי שאיש יגלה לנו כמה מתגמל זה להיזכר בכך באופן אותנטי. הולך להיות קשה מאוד, מאוד, עד שלחלקנו יורגש שהאדמה נמשכה מתחת לרגלינו ואז, אחרי חשיכה מאוד גדולה יפציע אור ויהיה לפתע טוב באופן אופורי ואוטופי, ולטוב הזה יצליחו להגיע גמישי המחשבה, רכי הלב, ואלה שעיניהם טובות. האחרים, ישארו במימד הנמוך והמתפרק לשחות במים העכורים של מה שהוא מסוגל לייצר ומה שהם מסוגלים להבין. ולכן חקירת הרוח היא התשובה, בתוכה חבויים הסודות שיש ללמוד, להיחשף אליהם, לצמוח איתם ואני, שכבר יושבת היטב על כסא שליחותי, מציעה למי שזה נוגע בו, להקדים להגיע, ולספוג מזה ולתרגל את זה, משום שזה לא קורה באינסטנט, והשעה דוחקת. יש כמובן עוד המון, המון מקורות לספוג מהם את הזכרונות הללו. כל אחד שיתאים לעצמו את שלו ויצא לדרכו. יש לכם ילדים להדריך, ומבוגרים לשאת על כתפיכם, ותמיד קל יותר לפסוע עם מי שאוחז בידך וצועד לצידך, מאשר לשאת את מי שלא הקדים להיערך, על הכתפיים. החיים שלאחר המוות#שכול#גלגול נשמות#רוחניות#התפתחות אישית#הגשמה#מימוש עצמי#ייעוד

62 נוסעים ראו את האדמה קרבה אל פניהם במהירות. הם כבר לא ישבו על כסאותיהם וצוות האוויר גם הוא, התעופף איתם בבטנו של המטוס הצונח, עד להתרסקותם הטראגית על אדמת ברזיל. איש מהם כבר לא יכול לומר לאנשים שאהב, עד כמה היו יקרים לו. לא יכול לתקן עוול שעשה, להביע חרטה, או להעז היכן שדחה ללא הרף משהו שישב על נשמתו. איש מהם גם לא יכול היה כבר לתקן דבר, כשכבר עלו על המטוס הזה. ככה נאספים להם בקבוצות, אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא אין מוצא, כלומר שום הסתברות למימושו של שיעור נוסף שבחרו ללמוד פה, עקב הבחירות שעשו עד לאותו רגע. דבר גם לא יכול היה להציל אותם, כיוון שזה עבר גם את אישורם הסופי הלא מודע, והמופע יוצא לדרך. אתם יודעים מי כן ניצל? מי שעשה בחירה אמיצה, חשף אמת גדולה מליבו, שינה כיוון, הסיט את ספינת חייו קצת לפני כן. אלה נתקלו בעיכובים מיסתוריים עד שאיחרו לטיסה הזו שלהם, או החליטו לדחות אותה מסיבות כאלה או אחרות בגלל משהו מפתיע ששכנע אותם לעשות זאת. עכשיו הם מגרדים בפדחתם על ההחלטה מצילת החיים הזו וחושבים שהיא זו שהצילה אותם, בשעה שהחלטה אחרת לגמרי, החלטה שקשורה בלב, באהבה, בסליחה, היתה גלגל ההצלה שלהם. אגב, על הטיסה הזו עלו, גם מי שעמד היטב בכל שיעוריו ושעת יציאתו ממילא הגיעה. אלא שאלה מעפילים במרומים למקומות לגמרי אחרים. אין שום אירוע סתמי בחיינו. לא מקרי ולא חסר תכלית, וודאי ובוודאי לא אירוע שמסיים את החיים בפיזי. התבוננו במה שבאמת חשוב בחיים ועשו בחירות שבאות מהלב!

למי שקרא את חלק (1), הרי לפניכם חלק (2) לאחר חודשיים. שמואל ואלדד אלבז, המלחין והמעבד המוכשרים שלידיהם מסרתי את השיר, הרימו יצירה מרגשת במיוחד ומותאמת במדויק לדנה בן עובד ז"ל, ילדת ההיפ הופ הנצחית שמשפתיה השקופות הוא נכתב. הם הודיעו לי על כך לפני החגים ולאחר שבישרתי זאת להורים המקסימים, גילה ובנימין בן עובד, קבענו להיפגש היום להאזנה, אי שם באולפן ההקלטות שברגבה. הם מגדרה ואני מטירת כרמל. הגעתי כמה דקות לפניהם והאזנתי לסקיצה. לא ידעתי את נפשי מרוב התלהבות. כל כך מדויק. קצבי כמו שמאפיין את דנה, אך עדיין כל כך מרגש. הלחן כמו מלטף ומוקיר את המילים. ראיתי את גילה קרבה לדלת..."תעצור, תעצור" קראתי לאלדד. כדי שהם יוכלו להאזין לשיר ממש מההתחלה. ערכתי היכרות בין כל הארבעה. גילה הביטה בשמואל ואמרה שהוא מוכר לה, אבל ממש, אך ככל שחיפשו, לא מצאו מעגל חיים הגיוני שהפגיש אותם. סביר יותר בעיניי, שנשמתה המחודדת פשוט מזהה פגישה משמעותית שכתובה היתה לקרות. וכמה דמעות היו שם ואיזו התרגשות. יצאו מהדלת ונכנסו שוב דומעים ונסערים, משום שגופם לא יכול היה להכיל בנחת את גודלה של ההתרגשות ואז אמר בנימין בהפתעה " ציפיתי שזה ישבור אותי ומשום מה, ככל שהשיר מתנגן אני מרגיש מחוזק יותר". זו בדיוק היתה כוונתה של דנה. צפויה להירקם עוד תוכנית שלמה סביב השיר הזה. הוא עתיד להיות מושמע באירוע ענקי לזכרה של דנה שיתקיים בע"ה בחודש אפריל וזאת לרקע ריקוד היפהופ משגע שכוריאוגרפיה ייחודית תיכתב עבורו. ואם לא די בכל אלה, אז מבלי להיכנס לפרטים, גם המימון המדויק להפקת השיר, הגיע לידי גילה ובנימין באופן מפתיע ממקור לא צפוי, לא פחות ולא יותר היום הבוקר!!! דנה סוגרת קצוות שמיימיים במסע המרגש שעושים הוריה בעקבות המורשת שהותירה.

לפני כשבועיים כתבתי פוסט על מלכה ז"ל. סיפרתי עליה שם ועל האומץ שהיה לה ועל נחישותה ללמוד ממני על מותה הקרב כשהיתה על ערש דווי. מספר ימים אחרי כן קיבלתי הודעה במסנג'ר. " אשמח לפגוש אותך" אמרה לי גילה. "בפוסט שכתבת על מלכה אני מרגישה שכתבת את דנה שלי...מי יודע לאן השיחה תוביל". קבענו פגישה. גילה מתגוררת שעתיים נסיעה ממני. "המרחק לא חשוב" היא אמרה לי כשחשבתי להציע לה את פתרון הזום. "נועצת את הפגישה, אנא שלחי לי כתובת". בשעת הפגישה עמדו שני אנשים בדלת. גילה ובעלה בנימין. סידרתי להם כורסאות צמודות מולי ופשוט דיברתי. גילה חייכה מידי מספר רגעים כמאשרת לעצמה משהו. כששאלתי על כך השיבה שידעה שיהיה מדוייק להם לבוא אליי. "אני מרגישה שבתי פה, בגלל כל כך הרבה דברים שאת אומרת!". ובנימין אמר.."המילים שלך מהדהדות בתוכי מרגע שישבתי". הם התבוננו, השתוממו לרגעים והכי חשוב, הפנימו. בנימין עם כיפה על הראש, אדם מאמין, שהוגה בתורה וחי במרחב האמונה, אמר לי "אמונה כמו שלך עוד לא ראיתי". אחרי שעה הצבעתי להם על הזמנים.."ממשיכים" הם אמרו לי ואז שאלו אם אוכל לכתוב משהו שמתאר את מי שהייתה דנה, בתם המיוחדת והיפיפיה שמתה מסרטן בגיל 20 לפני שנה וחצי. "אני אוהבת את הכתיבה שלך" אמרה לי גילה, אבל שתינו לא לקחנו בחשבון שזו לא גילה שגילתה אותי, היא פשוט שמעה את דנה, שאליה היא מחוברת כל כך חזק, שידעה שדרכי יוכלו מילותיה לצאת. הבטחתי לנסות ושאם יצא משהו ראוי אחזור אליהם. בדלת אמר לי בנימין, שהיה שווה להגיע הנה מכל מרחק. שמחתי כל כך. הטרחה שלהם להגיע עד אליי היתה עצומה. היה זה ביום שני. ביום שלישי עשיתי אימון בר בסטודיו לפילאטיס של נטלי ושרונה בטירת כרמל, מומלץ אגב, לכל מי שבסביבה. הבטתי בעצמי במראה הגדולה שקבועה מולנו, מקפצת ורוקדת בקצב מחשמל..זה אגב לא קרה לי שנים..אני וריקוד די עשינו פאוזה. המראה הזה החזיר אותי לאיזה תא מאובק, שנרדם בזכרוני מאז גיל 14 בערך ולפתע החל להתנגן בתוכי השיר "fame" מהסדרה " תהילה". נזכרתי במורה הקשוחה לריקוד ובלירוי המקסים ונכנסתי הביתה שרה בהומור את מילות השיר "fame i'm gonalive forever...baby remember my name". אמרתי לאביאל משועשעת מהשיר שהשתלט עליי, "חבל שלא ראית אותי עכשיו, היית מתאהב בי שוב  " .. באותו ערב, בניגוד לערבים אחרים שבהם אני נחה מעבודתי, ומקדישה למשפחה, משכה אותי דנה לחדר. "אני מרגישה צורך לכתוב" אמרתי לאביאל. משהו מבקש לצאת. ניגשתי למחשב והנחתי את הנייד מולי כשהוא פתוח על תמונתה של דנה (יפייפיה הורסת אגב).."בואי חמודה" אמרתי לה "בואי נכתוב שיר לשמח את אמא ואבא".. והמילים, הן ירדו ברצף, נושאות על גבן קצב שאני כמעט שומעת, מלא שמחה וחיוניות. ידעתי שהוייב הזה אינו שלי, חשתי בנוכחותה, היא עברה אליי נחושה, דעתנית, עיקשת לדייק במילים..הייתי עייפה, מילה אחת לא עברה נכון. דנה שלחה אותי להשמיע את זה לבתי שמיד הבחינה בבעייתיות, אבל העייפות הכריעה.."אלך לישון" חשבתי. "תעירי אותי בבקשה עם המילה החסרה" אמרתי לדנה המביטה בי מהנייד והלכתי לישון. דנה היתה רקדנית היפהופ מלאת שמחת חיים, אמיצה, עוזרת לחלשים ופורצת דרך..את המילה שהיתה חסרה לי הניחה על לשוני עם היקיצה כפי שביקשתי ממנה, חיוך ענקי נמרח על פניי. איזה דיוק!..קבעתי שיחת וידאו עם גילה ובנימין לקראת הצהריים, סיפרתי כי משהו נולד. הם מצידם אמרו שמתפנים עבורי ומחכים. הופענו בשעה היעודה כפי שקבענו במסך הקטן של הנייד. נר דולק ברקע, כי ככה חשתי שביקשה. שוחחנו קצת ואז הקראתי להם את המילים...הם לא יכלו לדבר והתנצלו שקמים רגע. נותרתי מול כסאותיהם הריקים שומעת את בכיים המתפרץ, דמעות זלגו גם לי. עכשיו יכולתי. המשימה הסתיימה..כשחזרו לכסאות אחרי דקות שהרגישו כמו נצח, אמרו לי.." את לא מבינה את רמת הדיוק, אלה מילים שלה, קצב שלה, וייב שלה".."אני אשלח לך סרטון שהפקתי לזכרה" אמרה לי גילה, רק כדי שתביני כמה דייקת..זו לא אני שדייקתי הרי, זו פשוט דנה שהשתמשה בתודעתי ובידיי כדי להביע את עצמה. אחרי יומיים שלחה לי גילה את הקליפ המרגש ומלא שמחת החיים שערכה לזכרה של בתה לפתיחת "מרכז דנה", מרכז הריקודים שהוקם להנצחתה. לאורך הקליפ מצולמת דנה בשלל הופעות שבהן לקחה חלק. לראשונה ראיתיה בלייב ולא תאמינו !!! פס הקול שהתנגן לאורך הקליפ כולו הוא לא אחר מהשיר fame !!!!השיר שאיתו שבתי מאימון הבר, לאחר שלא שמעתיו שנים ושאיתו קראה לי לחדר לשבת ולכתוב בשמה. מילות השיר הועברו למלחין מהמם אחד, שדי פרש מהמקצוע. אך מוכן לעבוד איתי רק אם מה שאני שולחת לו נוגע בו, כמובן שדנה נגעה בו. לשיר הזה יכתבו ריקוד ולי ברור כשמש, שדנה ממתינה לריקוד הזה כמו שלא חיכתה מעולם, כדי לשוב ולהופיע במלוא המרץ, על אף שקיפותה הנוכחית, היישר מהשורה הראשונה! כשדנה רוצה משהו, הוא פשוט קורה! גם היעדרו של הגוף קטן עליה. המשך מרגש בהחלט, וודאי יבוא! תראו אותה רוקדת.. https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=2727542367297551&id=100001254422865 דנה בן עובד#מחלת הסרטן#חיים שלאחר המוות#מסע הנשמה#גלגול נשמות

שירה איסקוב, אני מצדיעה לך! כולן מסביב מתאפרות, מקפידות על שיערן, בוטוקס פה ובוטוקס שם ואז היא באה, יושבת על כסא במרכז החדר ומוקפת מצלמות ופרוז'קטורים שמדגישים כל שריטה. חסרות לה שיניים, שיניים קדמיות. השיער רק מתחיל לצמוח וערימת צלקות ופלסטרים מעטרים פנים, צוואר וזרועות. ועדיין עם כל אלה היא עדיין מחייכת, אין בה גרם של מבוכה מהעובדה שכל עם ישראל רואה אותה עכשיו. היא לא משפילה מבט, לא מניחה את כף ידה על הפה להסתיר חיוכים חסרי שיניים. לא לוקחת בדל של אשמה על עצמה וגם לא משדרת בשום אופן שדר אופייני של קורבן. למרות שהקורבנות זועקת מהאירוע כולו, שורטת את הלב והנשמה של כל מי שהקשיב, הלביאה הזו לא נותת לקורבנות כניסה למרחב שלה, ככה, פצועה וחבוטה, היא משדרת ניצחון. אחרי כל מה שעשתה המפלצת הנוראית שמכונה "בעלה" היא מראה תמונה שלו לילד ומסבירה לו שזה אבא. הוא עשה מעשה נוראי, אבל ילד, זה אבא שלך! על הרבה פחות מזה נולד ושותל הרס נוראי, הניכור ההורי במחוזותינו ומנגד תראו אותה. "תמותי כבר" הוא אמר לה, אחרי שניפץ את גולגולתה במערוך, חנק אותה בשתי ידיו, פינצ'ר לה את שתי הריאות, חתך לה עורק, ודקר אותה בכל הגוף, "תמותי כבר"! כאילו שמוציא עכשיו בטריה מרובוט ולא מתערב בקדושת החיים של אדם אחר. והיא שכל דמה הפך את רצפת המטבח לבריכה אדומה והאוויר כבר לא נכנס לריאותיה, עסוקה בלקבל הבטחה מעדי השכנה, הלביאה האחרת בסיפור הזה, שזו תטפל לה בילד, רק כדי שתוכל לעצום את עיניה ולהיכנע לסטטיסטיקה האיומה. מזמן לא ראיתי יופי כזה, בלי איפור קבוע, בלי פן בשיער, בלי בוטוקס ואפילו בלי שיניים. הכי יפה שראיתי. חלומה היחיד היא ריצה עם בנה על גדת הירקון. כי מי באמת יכול לחשוב על זוגיות אחרי תופת כזו? ועדיין, היכן הוא הגבר שיהיה אריה ראוי ללביאה הזו? לעדי השכנה, שאפו ענק, אגרופים וצרחות מול סכין נוטפת דם, כמה מאתנו היו עושים זאת כמותה? מגיפה עולמית משתוללת, מלחמת אזרחים על הקצה בארה"ב, משחקי אימה יומיומיים מול המפלצת האירנית וטייסינו מחרפים את נפשם מעל מדינות אויב כשאנו מחליפים צד בשנתנו ומול כל אלה, אחת יחידה, בלי שיניים ועם אומץ של לביאה, כבשה לי את כל המסך.

לפני 13 שנים נהגתי להגיע מידי שבת בעשר בבוקר לבית החולים האיטלקי, למחלקה האונקולוגית שם מאושפזים החולים הסופניים ולשבת ליד מיטתה של מלכה. מלכה היתה בעברה יו"ר האגף לכספים, נכסים וכ"א בהסתדרות בחיפה, מנהלת ישירה שלי. בעת ההיא כבר עזבה ועבדה בקרן מקפת. אבל אלו היו רק טייטלים מקצועיים, עבורי היתה מלכה אישה עוצמתית, חריפה, אמיצת לב, פורצת דרך. אני בטוחה שבעברה היתה מצביא של צבא ענק, משום שהכוח מטיל המורא הזה נשב מתוכה, הרגשתי בו תמיד, אבל לצידו היתה חמלתה סמן מוביל. היא ראתה מכס ההנהגה את מצוקתו של אחרון העובדים. מתוך ישיבה סוערת שנידונים בה עניינים ברומו של עולם, היא ידעה להבחין בעיניה הדומעות של המנקה שנכנסה לרגע לרוקן את הדלי והיא הפסיקה את הכל, יצאה אליה ולא ויתרה לה עד שחשפה את בעייתה ואיפשרה לה למצוא לה פתרון של מעזים. היא היתה מעזת המעזות, עשירה בפתרונות יצירתיים, שוברת גבולות שהניחו מתנשאים, המרימים עצמם מעם, שום כלל, נוהג או מסגרת שלא נראתה לה הגיונית או הוגנת לא נשאר שלם בסביבתה, היא שברה אותו במו ידיה והראתה לכולם שאפשר ורצוי ונכון בלעדיו. חושפת אמיתות, ישירה עד להכאיב, רודפת צדק ואני אהבתי אותה על כל אלה כל כך!!! אז הייתי מגיעה אליה גם במהלך השבוע, אבל גם ובאופן קבוע בשבתות בבוקר. היא כבר היתה חולה מאוד, שערות בודדות נותרו על ראשה, גוון עורה הצהיב, קולה הפך לחלש וצרוד, והרזון פשט בגופה, אבל עליי זה לא עבד, עדיין ראיתי את הכוח הנדיר שלה, גם הגוף שהחל להתכלות לא הסתיר זאת מעיניי. והייתי מקריאה לה סיכומים שהכנתי מעשרות ספרי העידן החדש שחקרתי אז, על מה שעתיד לבוא לקראתה מרגע שתשתחרר מגופה. היא היתה מחכה לי, מקשיבה בעיניים פקוחות לכל מילה ודמעות היו יורדות על לחייה. כשבפעם הראשונה שאלתי אם להפסיק, היא ניצלה את כל כוחה להבהיר לי שבשום פנים ואופן לא, " אף אחד לא מדבר איתי על זה" היא אמרה לי. "את כל כך מרגיעה אותי. תודה!", ויום אחד היא התקשרה אליי, קולה כבר לגמרי נחלש וכל מילה שיצאה היתה כרוכה במאמצים כבירים. " אני אבקש ממך עוד דבר אחד" היא אמרה לי, "אם לא קשה לך", כך נהגה לבקש ממני דברים. "בטקס הזה שעורכים עבורי, של פרידה מהחיים דברי בבקשה בשמי לאנשים". שנים הייתי גם מנהלת חשבונות ראשית אצלה במחלקה, אבל גם הכותבת הראשית שלה. כל נאום, כל חיבור כתוב בכל נושא, היא היתה מבקשת ממני, היא אמרה לי תמיד שאני יודעת באופן לא ברור ומופלא לתרגם את המחשבות שלה למילים. שהיא לא יודעת להביא כמוני את התחושה שלה לביטוי המילולי המדויק הזה שאני מוצאת עבורה ואז בשיחה ההיא היא אמרה לי, תיפרדי בבקשה מהאנשים בשמי. "מה תרצי שאגיד?" שאלתי אותה והיא השיבה " אני סומכת עלייך, את כבר תדעי", אז היה אירוע עם כמאתיים מוזמנים בחוף הים  בעכו, ארוחה וטקס. מלכה הגיעה עם אמבולנס בשארית כוחותיה וירדה עם אלונקה אל החוף, כשכל מכריה, חבריה ומשפחתה עוברים על מיטתה, אוחזים בידה, מביטים בעיניה ואומרים לה מילות פרידה. ידעתי אז שהיא חזקה ואמיצה גם ברגעים הללו לאסוף את האהבה שהותירה אצל כל כך הרבה אנשים כדי לעלות עם הצידה יקרת הערך  הזו השמיימה. אני בטוחה שכל חייליה הצדיעו לה כשחלפה על פניהם עם גלימת האהבה הזו. עמדתי עם המיקרופון בידי וקראתי למוזמנים להקשיב, מלכה דיברה אליהם דרך מילותיי, מילים שנאספו מתוך ליבה ברגישות ובאהבה העמוקה שאהבתיה. עין אחת לא נותרה יבשה ומלכה עזבה אל הנצח שלנו כלוחמת הכי ענקית שהכרתי! אני עדיין מתייעצת איתה לפעמים. המימדים הללו לא עושים עליי שום רושם. אני פונה אליה ושואלת, או מבקשת שתהיה שם לצידי במקומות מסוימים והאירוע תמיד מסמן לי בדרכו את נוכחותה. "דברי אליי היא אמרה לי, איש לא מדבר איתי על זה" זו היתה צוואתה עבורי, מילותיה חשפו בפניי עד כמה שהמקום הזה עזוב ועד כמה מפחיד שם ללא יד מרגיעה ומכוונת. אז חלק ממה שאני עושה היום מוקדש למקום הזה. לפני ואחרי שאתם נוגעים במוות, דרך אהובים או שמדובר בכם עצמכם, זכרו שאני מכירה את המקום הזה ותהיה לי זאת זכות גדולה לעמוד שם גם אתכם, לפתוח לכם חלון אל הזוהר הזה ולנקות בכם כל פחד מיותר. 13 שנים למותה הפיזי של מלכה. אהבתיה! מוות#החיים שלאחר המוות#גלגול נשמות#מסע הנשמה#אהבה#נצחיות#שכול#אובדן