מדוממת מנוע ומכניסה את  האוזניות לאוזניי. בוחרת בלקט נעימות גיטרה מטריף של ג'זה קוק ומכניסה את הנייד לתיק קטנטן שתלוי עליי בהצלב. נועלת את הרכב ויורדת לרקע נגינת הגיטרות המשגעת הזו לתחילת הטיילת בסאן ביץ', תרגילי מתיחה קצרים שמלמדים אותי סבלנות ויוצאת לדרך, יותר נכון עפה. הנגינה המשגעת הזו בפול ווליום לתוך האוזניים, מקפיצה בתוכי אנרגיות מאפס למאה בשניה ולא חשוב אם דקה לפני הוריד לי משהו את התדר. אז תשע מתיחות ברגל ימין ותשע בשמאל, פעמיים ואני מתחילה. עולם פנימי עשיר של מחשבות, הסקת מסקנות, רעיונות יצירתיים, חיבוטי נפש, מתחולל בתוכי, בזמן שהמוסיקה דואגת שאשאר על התדר הנכון. מחייכת לעצמי מבפנים תוך כדי כל העסק הזה, העולם משגע ואני עדיין בתוכו ועל כך תודה! עוברת בבריפ קצר על פניהם של אהוביי בחיים האלה, אמא ואבא על קדמת הבמה, על שהביאוני עד הלום בכל כך הרבה מובנים. אני צומחת איתם אל פניי העתידיות, מלווה כל קמט חדש, את זקנת הגוף ומכאוביו, לצד צהלת הלב מכל ילד, נכד, נינה שאין דומה לה ביופיה. אחריהם בעלי, ילדיי, כלתי ונכדתי הנפלאים, שיהיו לי בריאים, זה הצבא שלי, צבא המוסר והלב שאני מטפחת במילותיי ומעשיי כבר כמה עשורים. ואיתם אחיי, אחותי שהם עולמות בחיי בפני עצמם ועוד אחרים יקרים במשפחה המורחבת ולצידם חברים, כל כך הרבה חברים, דמויות משגעות, טובות לב, חכמות, מצחיקות, מלאות נתינה ורוויות באור וזה העושר המופלג שלי, שק גדוש במערכות יחסים שאני שומרת על אש קטנה ומטפחת לאורך שנים. מידי פעם מבזיקה לעברם מילות געגוע, לעיתים פונה להתייעץ כשנדמה לי שמישהו מהם מחזיק עבורי בפיסה שאני מחפשת מפאזל חיי, ולפעמים מאיצה מפגש, שבו משיקים רגעית שני מעגלי חיינו המוטרפים והעצמאיים, כדי להזין את עצמנו בבוסט נוסף של אהבת האחר ואז שוב נזרקים בתאוצה למעגלים שלנו. ומולי בטיילת הקסומה לאורך הים, קבוצות ריצה מרעננות, שמזכירות לי שיש לי גם בשטח הזה להיכן לשאוף. בודדים תזזיתיים, זוגות וחבורות בקצבים שונים, והם כולם יפים בעיניי. שמנים או רזים, יפים! צעירים או מבוגרים, יפים! בראש מורם ובראש שפוף, יפים! כל אחד ומסעו, וייעודו וחיבוטיו, כל אחד ומקומו על הסקאלה, אץ כמטאור, זוחל כצב, דורך במקום, יפים!!! מבטיחה לעצמי, בשיחה האינטימית הזו ומול כל ההולכים ובאים, להתמסר ולאפשר לאור גדול להפתיע היכן שלא בידיי. לשמור על חיוביות ככל שניתן, כי זו בדיוק האווירה שבתוכה אוהבים מלאכי מרום לפזר את אבקת הקסמים שלהם. מבטיחה לוותר על שליטה באיך ובמתי יגיעו דברים ולצד דיבור שוטף ויומיומי עם בוראי, מבטיחה לעשות את כל מה שבידי. 4 קילומטרים של שיחה צפופה שכזו, סדרת תרגילי שחרור, ומדיטציה לקינוח ועכשיו בואו תעמדו מולי, סיכוי גדול שאסנוור ג'זה קוק ממשיך לפרוט בקסמיו על הגיטרה ועל נימי נפשי, מודה לו על כך, שולפת את האוזניות, מניעה את הרכב ונוסעת לתוך יומי, אל שיעוריי ואל שותפיי המקודשים לגלגול המופלא הזה. הגשמה#מימוש עצמי#התפתחות רוחנית#אהבה#ייעוד

אני בוכה עם כל העצובים, אבל רק לרגעים בודדים, משום שאני מכוונת על טורבו בדי אנ איי שלי לחתור למקומות הגבוהים. אז צוללת לרגעים עד לעומקים שלתוכם שקעתם, מנקה מיד את דמעותיי, כדי שהדרך תהיה לי בהירה ומחלצת אתכם משם! הייתי בכל המקומות שלתוכם  טבעתם, הם לא זרים לי וגם אם לא הייתי שם בדיוק מאותן סיבות, עדיין הייתי ולכן איני חוששת מהצלילה החוזרת הזו, שוב ושוב למען כל מי שמגיע.  אני מכירה כל אבן בדרך למעלה, כל שביל ומדרגה וגם יודעת מה יהיה מזון לנשמתכם במהלך הדרך הזו, משום שאני עצמי רציתי בו יותר מכל, כשעשיתי אותה לבדי בפעמים הראשונות. אם אתם חושבים שיש מקרה בעולם שיכול היה לקרות לכם סתם כך, אתם שוגים בחלומות. הכל מכוון, מתוכנן, בעל תכלית ומטרה ולכל, סיבה אמיתית וטובה עבורכם. אני בוכה עם כל העצובים רק לכמה רגעים, כדי שלא ירגישו שם לבד בתחתית של התחתית, אבל דקה אחרי כן הם רואים מול עיניהם את הנחושה שבנחושות, שלא לבזבז דקה אחת נוספת בבכי מיותר ולהתעופף משם אל מחוזות האור הנפלאים. הם מביטים בעיניי במהלך הדרך ורואים שם ביטחון, הם שואלים שאלות ונענים במה שמהדהד להם כאמת גדולה. ההדרכה פועלת בתבונה, היא נשמעת במילותיי ובאותם רגעים ממש, מתעוררת בתוכם ומתלכדת לקול צלול שמהדהד בכל רחבי נשמתם ואז הם פוקחים עיניים ומוצאים עצמם עומדים מול השמש על אדמה בטוחה, נרגשים, מחויכים ומלאי הודיה והם כמעט תמיד אומרים לי "איך ידעת שאעמוד פה, איך ידעת?" ואני מחייכת ונרגשת איתם, על כך שהגיעו למקום שתמיד ידעתי שממתין להם. אני בוכה עם כל העצובים, אבל רק לרגע אחד קטן ! אימון אישי#חרדה#דכאון#הגשמה#מימוש עצמי#זוגיות#קריירה#ייעוד#אהבה#משמעות#שכול#אובדן#החיים שאחר המוות#גלגול נשמות#מסע הנשמה#ריפוי

אם אתם מרגישים מאחורי העיסוק הנוכחי שלכם, תחושה של רצון פנימי סמוי להנהיג אנשים, להוביל אותם, להיות להם למשענת, למקור כוח, למקור תקווה, ממש כמו קרן אור בחשיכה, אבל דבר מזה לא מובע ממש בחיים שיצרתם לעצמכם, זה אומר שאתם מקבלים קריאה נשמתית, זה אומר ששעת הש' מגיעה ולתפקיד הזה הוכנתם עוד בטרם לידתכם. אם אתם מגששים בעולם האימוני, טיפולי, או אפילו ותיקים בתחום, אבל זה עדיין לא מרגיש לכם מדויק, גם אליכם זה מופנה. אני קוראת לכם להגיע אליי כדי לעורר את הקולות הללו לכדי מעשה. המסע הייחודי והפרטי שלכם נקרא לעלות על המסלול הקולקטיבי שלשמו הגיע, אני החנות המדויקת שלכם כדי להצטייד בכלים המשובחים ביותר, לזכות בהנחיה הבהירה ביותר ולהיות במוכנות שיא להרביץ את מופע חייכם. למי שזה מדבר אליו, התפקדו! שליחות#בני משפחת האור#ימי הגאולה

פרגנו לעצמכם רגעי עדן קטנים, בין כל החייב והצריך, בין כל האין ברירה והלא נעים, פרגנו לעצמכם רגעי עדן קטנים.... זמו גיחות ספונטניות לים, תנו למים המתחדשים והזורמים, לחולל בנקבוביות גופכם, לשטוף במלח מחטא את התאים, תנו לשמש ללטף את גופכם הרטוב, צופו עם פניכם אל השמיים, אפרכסות אוזניים טובלות בים, שמש מאדימה את האור הכובש את העפעפיים הסגורות וקולות עמומים רחוקים שמשווים לציפה הזו קדושה של טבילה. הספא של אלוהים, ללא תשלום, מבלי לשריין מקום, ומבלי להמתין לתורכם. פשוט מופלא ולא פחות מכך... בדיוק בשעות שאתם בדרך כלל כבולים, בדיוק אז ובספונטניות, פרגנו לעצמכם רגעי עדן קטנים. אהבה עצמית#התפתחות רוחנית#דימוי עצמי

אני רוצה להזכיר לכם שכל בחירה שלכם קובעת לכם נתיב. שבכל פסיעה יש לכם שפע הזדמנויות, שבמו פיכם אתם גוזרים את סרט הסצינה הבאה, שאיש לא עושה לכם כלום, האחריות על חיינו היא לגמרי שלנו, במודע ובתת המודע. מי שרגיל להטיל האשמות, הפסיקו עם זה, זה מיותר, גוזל זמן יקר של התפתחות ומקבע בנו תחושת קורבנות שגויה, אנחנו בוראי מציאותנו ואנחנו מיומנים בזה, ברגע שניזכר בעובדה הפשוטה הזו נקדיש זמן לתוצרים שלנו ואז השפע, האושר והסיפוק יהיו שוכני קבע בתמונות חיינו. צרו לכם אור על כל פניו, חיבוקים, נשיקות, אמירות אהבה, נתינה, תמיכה, חיוכים. הוציאו את פניכם היפות ביותר החוצה, כדי שנהנה כולנו מיופיה של הבריאה וגלו חמלה גם כלפי שאר הברואים שנתונים בידנו, בעלי החיים, הצמחים ואמא אדמה. אני רוצה להזכיר לכם שכל בחירה שלכם קובעת לכם נתיב ! בריאת מציאות#אשמה#צמיחה#התפתחות רוחנית

ישנם אנשים שהם אדמה בחיי, כאלה שאני יודעת בדיוק מי הם, מכירה היטב את הערכים שלהם ויודעת שדמותם בחיי תהיה יציבה תמיד. אנשים שבנו איתי תקשורת בצינורות שמוכרים לי כבית, ושהשדר שעובר בהם נוסך בי בטחון ולא חשוב מתי ובאיזו תדירות. זה מקלט שיושב שם בקירות מזויינים, עם פתחי אוורור מדוייקים והוא עבורי מבצר יקר. אבל ישנם רבים אחרים, שטוהר המילה אינו לחם חוקם. שהקשר בין מילה שבוקעת מפיותיהם לבין מה שקורה בפועל, הוא במצב האופטימלי מקרי בהחלט ואלה עבורי הם רפסודה מתפוררת וכך גם אהבתי אליהם. לגבי אלה שזה אך הכרתי ונופלים כבר בהתחלה ברווח שבין מילתם לכוונתם, הם יתדפקו אצלי בלב על דלת נעולה בכל הבריחים האפשריים. למילה יש כוח בורא מציאות, היא טעונה באנרגיה שלא תתואר, היא יפיפיה כשיש גב מאחוריה והיא זולה ומרוקנת מחיות כשבוקעת מן הפה ללא כוונה. יותר מידיי אנשים במרחב הציבורי מתקיימים בפועל במרחב אחר מזה שאותו הם מדברים וחושבים, והמרחק הזה גורם לכולנו לחיות על אדמה שקרית שבקרוב מאוד תרעד פיזית תחת רגלינו. כשאנשים מאבדים את מילתם, הם מרוקנים יחד עם האובדן הזה, את המקום המיוחד הזה שנבנה עבורם בתוך ליבי. ישנם אנשים שהם אדמה בחיי, כאלה שאני יודעת בדיוק מי הם, מכירה היטב את הערכים שלהם ויודעת שדמותם בחיי תהיה יציבה תמיד! אמת#טוהר המילה#ערכים#התעוררות# 4 ההסכמות

לאנושות כולה יש מסע צמיחה והתפתחות השזור במסעות הפרטיים של כולנו. כדי לייצר את קפיצות המדרגה במסע הקולקטיבי שלנו, נדרש תמיד שינוי תודעתי רחב היקף. שינויים תודעתיים נגרמים בעקבות שינויים קיצוניים שחווים קבוצות גדולות של אנשים. משברים גדולים, כמו אסונות טבע, מלחמות ולכן מסות של נשמות מתנדבות לשלב את סיום מסעם הפרטי פה, עם אירוע שייצור את השיפט התודעתי התורן. כך התנדבו אל מותם כל מי שלקחו חלק במאורעות קשים וגדולים שהאנושות ידעה ויודעת, ובהם גם זה של ה-7.10.   אין הפתעה, הכל כתוב מראש, אפיזודת סיום חייו של אדם, מתוכננת איתו מבראשית ומאושרת על ידו ברמת תודעה גבוהה טרם בוא ההתרחשות בפיזי. כל השותפים הקארמתים, גם הם, בחרו את מסע חייהם מראש, כשהוא כרוך בפרידה הכתובה הזו. אלה נשמות גיבורים, שבמותם ציירו לנו את המשך המסע. אנחנו ניפגש שוב ושוב ושוב בתום כל סיום גלגול. היו טובים, היו בהודיה על היש ובהוקרה למי שאיפשר לנו אותו. הם לא שוכבים על משכבם בשלום, הם עפים, הם חופשיים והם צופים בנו יפים וטהורים ממשיכים את חלקנו במשחק על במת החיים.

היה אז קור אחר. קור כזה שמנכיח את עצמו כמו בעל הבית. לא היו מזגנים אז, רק תנור נפט אדום שאמא הניחה במרכז הבית ושאנו הצטופפנו בידיים מושטות מולו. בבקרים היו היונים הנוהמות לשעוננו המעורר. עד היום מחזיר אותי קולן לגילאים המוקדמים הללו. הן היו מדוייקות להפליא והן בישרו מידי בוקר את הקור הבלתי נסבל שממתין לו מחוץ לשמיכה החמה. הייתי קמה אז לשיעורי אפס, ללמוד שירה במקהלה של המורה שלמה, שהיה נמוך כל כך, עד שהיה מעמיד את עצמו על השולחן מולנו ומדייק במילות השיר בשפתיים מודגשות, בקצב מדהים של שנייה לפני שנדרשנו לשיר אותן בעצמנו, כדי שנדע תמיד מה לשיר, מבלי הצורך לשנן מראש. והשירה הייתה עבורי כמו מעוף הרמוני של להקת ציפורים בשמיים, היינו שרים בשניים או בשלוש קולות, וזה היה מופלא וקסום, עד שלבי הצעיר היה חווה התרחבות ששום דבר אחר אז לא היה גורם לו לחוש. לא ויתרתי על אף שיעור. כבר מכיתה ג' השכמתי בשש בבוקר, לפגוש בחצר בית ספר אנקור שמחורר לו בית בעץ, ואחריו את הקראוונים ממתכת שבתוכם למדתי בשנותיי הראשונות. בדרכי לבית הספר "דגניה" בבקרי החורף הללו, המתין לי רצף אינסופי של שלוליות ומסביבן עשרות חלזונות מגירי ריר, שפחדתי בטעות לשבור בדריכה. על גבי היה תלוי תיק עור מלבני וכבד, שקצוותיו היה עשוי ממתכת ותיק אוכל מבד היה מונח עליי בהצלב. מולי בכל בוקר היה עושה דרכו הרב מאיר כהן ז"ל, על אופניו, עם עיניו הטובות, נמהר למלא את עבודת הקודש שלו (הוא שערך לנו ברבות השנים את פדיון הבן של בכורי ואת שני טקסי זבדי הבת של בנותיי). בדרך צמחו רקפות, כלניות, חרציות, צמחי פרא בגבהים שונים לצד שורות של קרוואנים שבהם התגוררו אנשים מבוגרים שמרביתם הגדול היו אז ניצולי שואה. היה לנו את ריץ, המורה האגדי לספורט, שעל שמו נקרא אחר כך המתנ"ס שלנו. הוא היה איש מיוחד, קשוב לילדים וחם כמו אבא, אחר כך הצטרף אליו מוריס, הצעיר והנמרץ שפילס דרכו אחר כך למועצת העיר. עליזה ארבלי הנהדרת הייתה המנהלת וגם השכנה בבניין הסמוך. וכל חבריי לשכונה, עשרות ילדים שאיתם שיחקנו מידי יום בחצר למטה, היו תלמידי הכיתות בשכבה שלי. חלום של תקופה. חמור חדש, מחניים, טלפון שבור, גומי, חבל, ים יבשה, דגל, חמש אבנים, כדורגל, דמקה, שש-בש, תחרויות רכיבה על אופניים ועוד מיליון וארייציות של משחקי רחוב, מתחת לשיכון, מתחת לכנפיים של אמא ואבא. והיה לנו קולנוע אמפי, ממש מעבר לחנייה הצמודה לבית. והיינו רואים בו במהלך השבוע סרטי קולנוע הודיים, ותורכיים, סרטים על המערב הפרוע, סרטי גודזילות וגם סרטי בורקס ישראליים, אבל בעיקר נהגנו ללכת לשם בימי שישי. מילאנו שורות, שורות בספסלי העץ הנוקשים וראינו את מה שתיכף ישפיע עלינו כל כך, עד שנחזור לשכונה ונתנהג כאילו הסרט ממשיך ואנחנו בו השחקנים. מתחבאים מאחורי עמודי השכונה ושולפים אקדחים דמיוניים, שאותם היו מדמות כפות ידינו הקטנות. "תעלו לשתות שוקו" הייתה קוראת לנו אמא ואנחנו היינו רצים למעלה לשתות את המשקה שכל כך אהבנו ולאכול פרוסה מרולדת הקרם שהייתה מכוסה בסוכריות צבעוניות שנמסו לתוכו. מייד אחר כך התארגנו כולם לקבל את פניו של הסרט הערבי, שהכניס את כל המבוגרים בעיירה, מבלי יוצא מן הכלל, להתיישב בסלונם ולצפות בדרמה השבועית בשפה הערבית, ולבכות עם גיבורי הסרט את מר גורלם. נשים בשלות בשמלות צמודות פרחוניות, מאופרות באופן מוגזם ומדברות בחוצפה מסולסלת בערבית מצרית יפייפיה וגברים, שכולם "מאש מוהנדס", נלחמים נואשות על ליבן המסוגר. חוזרת רגע לשעות הצהריים, לריח הדשא הנגרס תחת מכסחת הדשא של פעם, שרועשת כמו טרקטור ומפיצה את ריחו המופלא, ריח שאין דומה לו בעולם. ושירי פאריד אל אטרש בקול מחריש אוזניים נשלחים מחוץ לחלונות הבית, מטייפ הסלילים האפור של אבא, כשאמא מפזרת במקביל בתוכו ריחות מדהימים של תבשיליה. והיו שם בחצר שלנו ברושים מרשימים וגבוהי צמרת, ועץ זית כרות שנהגנו לריב עליו ולדמות שהוא רכב שבו אנו נוהגים. היינו משחקים שם כל יום עד השעה 19:00 בערב, עשרות ילדים מהבניין והשכונה. אני זוכרת את מגע החבל ברצפת האספלט, חבל שאבא נתן לנו ושאיתו היה קושר את הברזנט שכיסה את הסחורה במשאיתו. היה בצליל הזה משהו מעורר כבוד, ואנחנו כולנו היינו מתזמנים היטב את כניסתנו כדי לרקד בתוכו, פעם מתחת לרגלינו ופעם מעל לראשנו בדיוק מושלם, כדי שלא לפגוש בו ולהיפסל. ורכבנו על רחבת האספלט על אופנינו, ושיחקנו ים יבשה על מכסה הביוב וישבנו על המעקה ברחבה ושיחקנו טלפון שבור וחווינו אושר במצקות נדיבות שלעולם, איש מהמבוגרים שצמחנו להיות, אינו יכול לשכוח. ועכשיו מודבקות על עמודי השכונה מודעות על פרוייקט פינוי בינוי, בקרוב לא תהיה רחבת האספלט המיתולוגית הזו, לא פיסת הדשא שמאחורי הבית, לא העץ הכרות ולא הברושים, לא יהיו שעוני הגז שאליהם חיברנו את הגומי שעליו קפצנו, לא מעקה המתכת שעליו גלשנו ברדתנו למטה, לא המקלט שבתוכו הצטופפנו במלחמת יום כיפור, ולא רצפת הבית שעליה זחלתי ועל גבה צעדתי את צעדיי הראשונים. והקבלן, הוא ייתן בית חדש, עם מעלית ומרפסת, אבל באותה עת הוא יהרוג לי מזכרת חיה שתמיד מחזירה אותי בשנייה לשורשיי, לרגעי התהוותי, לבראשית המקודש שלי. מסיימת את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים. תודה לרצפה, לקירות, למעקות, למדרכות השבורות, למכסי הביוב, לרחבת האספלט, לפיסת הדשא, תודה לשכונת שטרית 511 טירת כרמל על כל מה שהצמחתם אותנו להיות!

"אני לא צריכה מורה פרטית!" אמרתי לאמא, והעלבון חנק את גרוני. בקושי היה כסף לגמור את החודש, אבל המורה אמרה להורים, שהילדה חלשה בחשבון, אז הם, אהוביי, דאגו שתגיע. התיישבה ליד שולחן האוכל בבית השבעים מטר שלנו, וניסתה לשכנע אותי שאתקרב ושהכל יהיה בסדר. עשרים דקות בערך לקח לה להרים ידיים מול הפרד שבמרפסת, שהחליטה שבשום פנים ואופן לא, ואפילו אלוהים לא יזיז אותה משם. אז לקחה את כספה והלכה. הייתי רק בכיתה ב' אז, לומדת בקרון המתכת בבית הספר רמב"ם הישן, ומבועתת מפחד מהמורה שהרביצה חופשי עם סרגל מברזל, אז העדפתי להתכנס לתוך בועה ולא לתת לא לה ולא למקצוע החשבון להיכנס אליי. והמורה הפרטית, היא ישבה שם דקות ארוכות כדי להצדיק את התשלום שציפתה לו ולי אין אפילו פנים בזכרון, רק דמות שבואה אמר עליי אז, בעיניי, משהו שהכי לא אהבתי בעולם, "לא באה" אמרתי ועמדתי מולה ומול אמא באסרטיביות מפתיעה לגילי, אבל שם, ברגעים האלה במרפסת, שבהם הדפתי ממני את העלבון בכל כוחי, נבנתה בי התשתית של מי שברבות הימים לימדה כמורה, במרכז למצויינות, תלמידים לבגרות במתמטיקה 5 יחידות. זה היה הטריגר שלי להיות הטובה ביותר בכיתה (למען הגילוי הנאות היתה תלמידה נוספת, שאני והיא התחרינו על הנקודות 98/99) הייתי זו ששקלו להזמין עבורה במיוחד בחינת בגרות 5 יחידות, כשהשכבה כולה נבחנה רק עד 4. זו שהמורה קוראת לה ללוח, לראות כיצד היא פותרת בדרך היצירתית שלה את שאלת הכוכבית, שאלת הבונוס המפחידה, שאף תלמיד לא מתקרב אליה. זה מה שעשו לי עשרים דקות של מורה פרטית שבאה וישבה עם עצמה. ללמדכם שלהרבה מאתנו יש את מפעילי הטריגר החזק הזה, שעוזרים לנו ליילד מתוכנו את החוזקות הכי מובהקות שלנו, וזה מופלא וקסום ויותר מכך, היא גילתה לי את אהבתי הרבה למתמטיקה. אהבתי בה את החוקיות הברורה, את זה שאין משחקים. אתה לומד את הטכניקה וזה תמיד עובד. אהבתי את התחכום, את המשחק המרגש הזה במוח למצוא בתוכו, בתוך מבוך החוכמה, את הדרך הנכונה ואז הפתרון היה כמו שיא שכמעט התמכרתי לו. תתפלאו אולי לדעת, אבל גם היום, במקצוע האימון, אני מוצאת חיבור מטורף למקצוע המתמטיקה. גם בשל אהבתי העמוקה גם למקצוע הזה וגם בשל התיחכום שמצוי בכלי האימוני רוחני, שמייצר פתרונות מרגשים לנפשו של אדם, וגם לו יש חוקיות ברורה ושאלות בונוס שאני יודעת לפתור. מציעה באהבה שתחפשו לעצמכם מהו הדבר הזה שלכם, זה שהלב שר לכם בעשותכם אותו ושנותן במקביל גם שירות מועיל לחברה. משום שהדבר הקסום הזה, יהיה תעודת הביטוח שלכם לאושר אופטימלי וגם, דיוק חשוב במיוחד על מסע חייכם. שיהיה זה שבוע של מחשבות מעמיקות ומועילות לתוך נבכי נשמתכם.

ברור לי לחלוטין שהשינוי שאמור לחול בכדור הארץ והיכולת שלנו כאנושות להסתגל ולהשתנות עמו, קשורים קשר אמיץ לאנרגיה המופלאה הקרויה אהבה. רק הביטוי החזרתי שלה, שוב ושוב, יסמן לשמיים שמושבות האור עדיין נושמות בקרבנו ותתאפשר הצלה נרחבת יותר של הקיים.  גם אם אלה נדמים לכם כדברי נבואה ואתם אינכם "קונים אותם", הרי שביטוי אהבה, ללא קשר לנאמר לעיל, פותח ערוצים, מבריא, מרומם ומאפשר. לכן בשל מספיק סיבות אחרות, כדאי שתתאמנו על זה.  נסו להתבונן בכל מה שנכנס למרחב שלכם בעיניים אוהבות. בכל אחד יש את הדבר המיוחד הזה שיכול לעורר אותה. ברכו את האחר להצלחתו, אבל באמת, כאילו הייתם הוא, פרגנו מהלב.  הביטו בפרח ביתר תשומת לב, עצרו והתפעמו מלהקת ציפורים במעופם, שירו בקול עם הרדיו ברכב, העניקו משהו מכם לאחר. נסו להיכנס לרגע לגופו של המוגבל, לליבו של המוחרם, הרגישו אתכם לכמה רגעים בתוכם. באימונים היומיומיים הללו, יבנה גוף האור שלנו ויקבע באופן שלא יאמן ממש, כיצד הולך להיראות פה.  בחרו לכם את הסיבה שתהלום עם מי שאתם ופשוט אהבו...אהבה היא מי שאנחנו, אז בואו פשוט נהיה   ❤

אחרי שאת שלי למדתי להרוג במיומנות, כמו שכירת חרב חדת תער וקרת לב, אני מלמדת היום גם אתכם להרוג את שדוני החושך שלכם. אותם אלה שמפילים אתכם פעם אחר פעם על הפנים, שמצניחים את לבכם ושמרמים אתכם להאמין שאתם חלשים, מנוצחים ובעיקר לא באמת שווים. אלה שמגיעים שוב ושוב לאסוף את גביע הניצחון ולהתבונן, נטולי רחמים, בפניכם הדואבות. אלה שצערכם עבורם הוא מזונם האנרגטי, לא יכולים להרשות לעצמם את הריפוי שלכם. אז הם באים ובאים, עד שתדעו ממש איך נכון לכם לקבל את פניהם ואם לא תדעו, הם יבואו לנצח. ושלי באו ובאו שוב ושוב, כדי להפיל אותי לאותם בורות, לראותני נשבעת בכל פעם יותר בעוצמה, שלא עוד, לא עוד, בכל פעם מעלה את האש בעיניים, ואת חרון האף, עד שבפעם אחת מקודשת, לאחר שמילאתי את מחסניי בכמיהה מדויקת, היו בי מספיק כוח ונחישות כדי להניף את החרב הזו בעוצמה, שלא ניתן עוד לעמוד מולה, ואז להתירם לנצח מחיי. אתם יודעים מי זה אותם? אני אגיד לכם, אולי תזהו את שלכם ביניהם, כדי שתדעו, שהם לגמרי מנוצחים ושאף פעם לא מאוחר. השדונים האלה הם דפוסי החשיבה השגויים שלכם, אלה שפירשתם בטעות ובחוסר הבנה בפעם אחת קרדינלית בעברכם הרחוק ושברבות השנים מיגנטו אליהם כל כך הרבה תיקופים, עד שהפכתם אותם לסעיפי החרוטים באבן של התורה ההיסטורית מסיניי ויהיו אלה למשל האמונה שאינכם באמת טובים, שאתם זיוף של הדבר האמיתי. שלא באמת תצליחו לעולם, שאינכם עומדים בסטנדרטים הנדרשים למימוש מלא של יכולותיכם ושגם הן עצמן, הן לא רציניות, הן חובבניות ואתם סתם אחת/ד ויש גם כאלה ששכנעו אתכם שאינכם חכמים מספיק, מוכשרים מספיק, שאינכם ראויים לאהבה של ממש, שנועדתם לרדוף אחריה ולשנורר ממנה כמו קבצן בפתח, ושכולם טובים מכם, ושלאחרים יש את הדבר האמיתי, אבל אצלכם אלה רק פירורים ממנו והדבק שבונה אותו לשלם, לא באמת ניתן לכם. אלה ואחרים הם שקר מוחלט. אם דבר מה מרגש אתכם ומעורר בכם כמיהה, זה אישור מהעליונים שהוא רקום בדרככם ומבחנכם הוא לחתור אליו בעוז ולכבוש אותו, אלא מה? שהמשוכות בדרך אליו, הם בדיוק אותם דפוסים ששוכנעתם בשגגה בתקפותם לאורך חוויות חייכם כולם ומי ישכנע אתכם יותר מהחוויות של עצמכם? אל תוותרו על הניצחון הזה! אתם חולמים לשיר, לרקוד, לבנות עסק משגשג על שמכם. חולמים ללמד ריקוד, לאבחן ילדים ולסייע להם, לבנות מרכזי טיפול ייחודיים, להדריך תיירים בעולם או כל ייעוד צבעוני אחר? אל תניחו לזה לגווע. האושר שלכם והצלחת המסע הייחודי הזה, שבחרתם לעשות פה, רקום בהגשמת החלום הזה. והוא בר השגה, אני מבטיחה לכם, כמידת ההתרגשות האותנטית שהוא מעורר בלבכם. זה סימן הזיהוי שנרקם בזהותכם, כדי שתמיד יהבהב שם משהו ויעורר אתכם לחתור אליו. אז אחרי שלמדתי לעשות זאת בעצמי, שוב ושוב ושוב והפכתי את זה למיומנות של ממש, אני מלמדת היום גם אתכם כיצד להרוג את שדוני החושך שלכם ולכבוש את הדבר הנפלא הזה, שעבורו ממש, בחרתם להגיע הנה ❣

העמיד אותנו בשורה וירטואלית, מביטים בו כבפני מראה. "אתם אני ואני אתם" קרא אלינו ואנחנו הולכים לשחק!. אחד לבש פני חקלאי, הוא אוהב במיוחד את עבודת האדמה ואחד בחר להיות אחת, הייטקיסטית, יש לה חיבה עמוקה לחשיבה מחוץ לקופסא. אחד בחר להיות קופאי, כי אוהב אנשים ואוהב אינטנסיביות ואחת בחרה להיות גננת, בשל אהבתה הרבה לילדים וכך בחר לו כל אחד את הכסות המועדפת עליו, כשהוא יודע בליבו "אני הוא אלוהים". עומדים בהתרגשות איש ליד אחיו מפטפטים ודנים על התחפושת שבחרו, על המפגשים שעתידים להיות להם למטה, שם, בארץ הקשוחה הזו, שאלוהים הגדול נולד לתוכה בכל לידה בפנים אחרות ואיש אינו שם לב לכך ומסכמים מה יאמרו אחד לאחר וכמה מקווים הם לזכור לומר בדיוק את שקבעו, או משהו בדומה, שאחרת תהיה בחירתם נטולת רוח האלוהים שבהם והמסיכה הריקה האשלייתית שבחרו תנצח ת'סיבוב הזה במשחק ותותיר אותם חוזרים אל מקורם נפסדים. "שכחתי שוב" הם יגידו, נאחזתי בדמות חזק והאמנתי שהיא, היא מי שאני באמת, האם אפשר לנסות שוב?. מתנת החיים בגוף אינה ניתנת סתם כך, יש לכך מבחנים, דרוש להמתין בתור וחלקיק אלוהים שזוכר כי שכח שהיה אלוהים בסיבוב האחרון, אינו יודע מנוח, עד שבוחר לו שוב תפקיד וחוזר בנחישות ועם מיליון הבטחות לעצמו כי הפעם הזאת יזכור! "ואם אתם אלוהים", הוא אומר להם בשורה הוירטואלית ההיא, " אז ברור לכם שאתם בוראים, הכל, תפאורה, נסיבות, חוויות, הכל, את המסגרת אתם בוחרים כבר כאן ואת מה שתעשו בה, תבחרו למטה" ואיזה כיף לברוא הם חושבים, בארץ הבחירה החופשית, ולו רק נזכור. ואני עמדתי הפעם הזו עם כולכם בתור, הייתי פה כבר המון פעמים ודי סיימתי את שיעורי הכדור הזה, אבל עכשיו, תקופה קריטית, אחד הזמנים הנדירים בגלקסיה, אז בחרתי להגיע שוב ולהיות השעון המעורר שלכם, זה שמזכיר לכם כאן ועכשיו שבוראים הנכם. ערכתי את מסע ההיזכרות הפרטי שלי, שחייבת הייתי לעבור. חניכה והכנה גבוהים לקראת התפקיד המטורף הזה, להזכיר לאנשים שהם האלוהים, מול מיליוני ספיקות, וצקצוקי לשון של רבבות רדומים, והיום אני אוחזת מגפון בידי וקוראת אליכם, "קומו, התעוררו, היזכרו, יש לנו עולם חדש לברוא, והוא יקום רק דרך הבריאות הפרטיות שלכם. שפשפו עיניים, שיטפו פנים, הביטו במראה וראו סוף, סוף הבוקר הזה, את האלוהים שאתם קורץ לכם מתוך עיניכם. יום מבורך בוראים אהובים, קומו הגיעה זמן בריאה! "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" ספר שמות פרק כ"ה פסוק ח'