כשהייתי בת 5 בערך, אמא הייתה קונה לי ספרים קטנטנים עם כריכת כרומו צבעונית, מחנות הצעצועים של גביסון, מהמרכז המסחרי בטירת כרמל. אני זוכרת עד היום את הריח המיוחד שלהם וגם את מגעה הנעים של הכריכה. הייתי יושבת על כסא נוח, שהונח בקצה הסלון, מול חלון ענקי שטוף שמש, ושמזרנו עטור היה בדוגמא של פרחים אדומים. רגליי הקצרות הגיעו רק עד לאמצעו, ושתי צלוחיות הונחו מידי יום על גופי הקטן. אחת עם סוכריות גומי צבעוניות והאחרת עם פירות העונה, לרוב היו אלה ענבים, משמש ושזיף, שמאוד אהבתי. ברדיו האדום שבמטבח התנגנו שירים בלועזית ואמא הייתה עסוקה בבישוליה. אני, שמש, סיפורי אגדות, פירות, סוכריות ואמא נפלאה ששומרת עליי. אלו היו רגעים של שלמות. עוד לפני שידעתי ממש לקרוא הוקסמתי מהעלילות שסיפרו לי את סיפורם באמצעות ציורים. החתול במגפיים, הנסיכה והעדשה, שלגיה, כיפה אדומה, הייתי מוקסמת מעולם האגדות המופלא הזה, שבו ניסים ונפלאות היו שם עניין שבשיגרה. בינתיים חלפו להם השנים וחיי לקחו אותי לאן שמתוכנן היה. באחד הימים בשבוע שעבר, אכלתי עם הוריי ארוחת צהריים, ארוחה שאף מסעדת שף לעולם לא תעמוד ברמות שלה. בכל אופן בסיום הארוחה, הגישה לי אמא צלחת עם שתי פרוסות עוגת תפוחים עסיסית, שבתוכה צימוקים ואגוזים ולצידם הניחה פרוסת אננס טריה ואמרה לי "לכי למרפסת מאמי, אבא ואני כבר מצטרפים אלייך". ניגשתי לשבת בכורסא הקרובה ביותר לחלון, במרפסת שנוספה שם בינתיים בהמשך הסלון. מיד כשהתיישבתי חשתי בקרן שמש, שנורית היישר מן השמיים ועוטפת את גופי. חמה ומחבקת. התבוננתי לרגע בצלוחית הקטנה שבידי וזכרוני חיבר אותי מיד עם אותו כסא נוח פרחוני שהיה לנו, עם צלוחית הפירות, ועם אותם ספרים של גיל 5. אותו מיקום, אותה ילדה, אותה צלוחית, אותה קרן שמש, זה היה פשוט קסום. 50 שנה חלפו מאז. עולם האגדות שהקסים אותי מגיל אפס ושלתוכו צללתי בהתמסרות ואהבה גדולים, כשכבר למדתי לקרוא, מתרגם היום קסמים אמיתיים של הגשמה והתחדשות לחייהם של מתאמניי. אני המאמינה האולטימטיבית בהתגשמותם של פלאים, אני מכירה את הדרכים לרקום אגדות לחייהם של מתאמניי ואני לא עוזבת אותם עד שעיניהם הנוצצות אומרות לי "וואו" זה אמיתי! מי שבא לו להיכנס לאגדה באמצע החיים, מוזמן להגיע אליי. אני לא נושכת, אבל בהחלט משאירה אתכם עם הלסת ברצפה ועם לב מתרגש מאיך שכל האפור שבחייכם, הופך פתאום לצבעוני. בציור למטה, רגע אופייני בקליניקה המהממת והאגדית שלי. בוקר אור לילדים הנצחיים שאנחנו!

הכל נכון. אין טעות בדבר. יש בחירה והן כולן בשדה האפשרויות שניתן לנו. לכל אחת השלכה והן ביחד קובעות את מבחר ההסתברויות, שעוד נותר לנו לחוות פה, במסגרת המאפשרת והרחבה כל כך של המסע הספציפי שלנו. הכל נכון. אבל הדרך מדברת אלינו ומומלץ ביותר לשמוע לה. היא מדברת אלינו דרך הלב, התחושות, הכמיהות הכי סמויות הידועות רק לנו עצמנו. היא לוחשת אמיתות בדרכה הבלתי מתפשרת ושואלת אותנו שוב ושוב, האם תעזו להתחבר לעצמכם כל כך, עד שהאושר שמהבהב לכם מקצה הדרך, אכן יעטוף את ישותכם, מן החוויה הפיזית הארצית ועד לערפול החושים המיסטי שהוא מוליך לתוכו? הכל נכון. אין דמות בחיינו שלא מוכנה במסגרת חוזה הנשמה בינינו לכל אופציה שניתן לנו לבחור. אין דמות שיש לה בעלות עלינו או מנדט להחיל עלינו את בחירותיה שלה. אנחנו כוכבי המסע שלנו ועל כך לעולם שלא תערערו. הכל נכון. גם מה שהתרבות שלנו מצקצקת לשון לעברו ומתחסדת בעניינו. איש מדובריה לא מונה לשופט וגם הוא עצמו חופשי לבחירותיו. אם משהו מהבהב לכם מבפנים, השליכו את הכותרת המבקרת שהנחתם עליו בעצמכם והבינו שהוא שם מקום הזמנים, נזרע מעולמות של מעלה בנשמתכם, כדי שביום פקודה תזהו אותו ותניחו לו לצמוח לעיני הברואים. יש שם מטרה מקודשת מאחור והעת מבשילה להגשמתה. הכל נכון וקסמים יכולים לקרות, אם רק תהיו אמיצים מספיק ותאמינו בהיתכנותם, או שלכל הפחות תדעו בלבכם שהכל אפשרי לאלוהי. אינכם מבינים מספיק, כמה שלעולם אינכם לבד וכמה עיניים ישנן סביבכם, שבוחנות כל הד מחשבה שלכם. הם רוצים לשים ידם בקדירה ולתבל אותה במיטב התבלינים עבורכם, וגם את האש הלוחשת הם סיפקו לכם עם להבות שלא ניתן להתכחש להן, משום שהן מלחכות את שולי נשמתכם, אבל אתם עצמכם צריכים להכניס לתוך הסיר הזה את מצרכי הבסיס ולזרוק אל הפח שלצידכם את הקליפות והגרעינים של מה שאינו משרת אתכם יותר. אולי שירת פעם, וודאי שירת פעם, משום שהיה לגמרי נכון עד כה. אבל לא יותר! הכל נכון

אני שרה היום את שירת האלוהים. יום יום. עם עצמי ועם כל מי שאני פוגשת. לא עוצרת באדום. לא מעגלת פינות ולא מוותרת על דיוקון קטן בקרן זווית. גם אם זה דורש עכשיו, להעמיד מראה אמיצה מול פניו של מי שהגיע אליי ולומר לו: " את זה שאתה מאשים בו את האיש ההוא, אני רואה בך כאן וכאן וכאן. לכן תקן אותו בעצמך, אם הריקושטים שזה מביא אל חייך אינם נעימים לך, או המשך, עד שתימאס באי הנוחות, בתסכול או בכאב שזה מביא לחייך. זה שלך ומותר לך לשגות עד אינסוף, הכל מותר, הרי בעולמך שלך אתה הוא הבורא". וזה אשר הגיע, הוא אינו מורגל בישירות הזו והוא בכלל רגיל שבכל דבר שלא עובד לו, ישנו בחוץ את האיש המסוים הזה, שהוא האשם התורן והוא רק השיב לי על שאלה ובדרך לתשובתו, ציין בפניי משהו סתמי, שגרתי, שכיח, שהאוטומאט שלו, כבר לא מבחין בו בכלל, אבל אני רואה אותו מיד, בעיני הנץ שלי. כי האמת צרובה בי כבר ולכן כל סטיה ממנה מהבהבת מולי בבהירות. אז "עצור, חזור, התבונן, הבן ותקן, ולא פחות חשוב, סלח לעצמך על ששגית! כך הרי סיכמנו שנלמד פה!". ומול דבריי האלה, הלם, שתיקה, מבוכה, פנים מאדימות, עיניים מתרוצצות בחוריהם, כי אני והוא חוזים יחדיו עכשיו בנשמתו העירומה. אבל אחר כך, מול האמת הבוהקת שנפרשת מולו, ריפוי גדול מחלחל לחייו, האוטומאט נשבר והתיקון מתחיל לתת את אותותיו, בשחרור הנשמה מכלאה, במשובים מרגשים ומרעננים, ובסילוק גורף של כל הסממנים שבגללם הגיע הנה. ואז הם אומרים לי " איפה היית כל חיי?", או " את ואני עשינו הסטוריה אתמול", או "לפעמים אני חושבת למה רונית לא בלייב איתי? " או " רוניתי שלי, את פשוט מבריקה" וכשאני שואלת למה מבריקה? הם עונים לי "כי ראית מה הולך לקרות, לפני שזה קרה ובכזו וודאות שזה הלם של ממש כשהדבר קורה"...ואני, נשענת לאחור, נפעמת ממה שמתחולל בחיי כל מי שנוגע בי ומודה לאלי, על כי מילא בכל כך הרבה חן, חוכמה ומסתורין, את בקשתי העמוקה ביותר, להיות גורם להתעלותו של אדם. להתמיר חושך לאור ולהיות בעיני בוראי לצינור צלול, שמאפשר לאור השמיימי, שמבקש לרדת, מעבר פתוח עבור כל אדם, שפשוט מגיע ומבקש . וברגע שבו הם מזהים ומציינים בפניי את ההילה הלבנה והבוהקת, שעוטפת את פניי ואת ראשי, בדברי אליהם, אני חשה את עיניי מקרינות לעברם את האור הזה, שעליו הם מדברים וזאת הרגשה מהנשגבות ביותר, שחוויתי מעודי ואני מודה, מודה, מודה, על הגשמת החלום הכי גדול בחיי, בעת הכי מיוחדת בכל הזמנים!

למען שלמותו של הטיפול, דרוש להיות שם בעירום מלא ואני אכן הייתי. זכרתי את הימים בעברי, שבהם סירבתי ללבוש שמלת מקסי, אם אין לי מכנס מלמטה. הייתה לי דודה שאמרה לי אז "זה עוד ישתנה אצלך", אז במהלך השנים התפשטתי מול אנשים בדיעותיי, במחשבותיי, באמת שלי, הרבה יותר מכפי שהעזו אחרים. שנים של חשיפה מהסוג הזה, בחיי האישיים וכאן ברשת, מלמדת אדם, במקומות המתאימים כמובן, להרגיש נוח לחלוטין גם בהתפשטות הפיזית. הגוף הרי, הוא נשמה דחוסה יותר. משחררת כל כך, החווייה הזו! בקיצור היא אמרה לי :"אני יוצאת לרגע ובינתיים הורידי הכל ושכבי על המיטה". החדר היה מבושם בניחוחות של ספא וברקע ניגנו חליליות לתוך נשמתי. " אני מתמסרת לגמרי" חשבתי והנחתי את בגדיי על הכסא. מגבות חמימות ריחניות עטפו את גופי ואני המתנתי לאהבתו של הבורא, שתתנגן לי בין ידיה של המעסה המדופלמת, בספא הקסום של מלון "יערות הכרמל". היא הקישה בעדינות בדלת. "מוכנה!" אמרתי והיא נכנסה. "מה שמך? שאלתי. "אמנה" היא השיבה. "אמונה היא כותרת נפלאה להניח על אשר מגיע" חשבתי. "לאסוף את הרעמה שלי? שאלתי והיא השיבה " לא, היא הולכת להיות חלק מהאירוע". " איזה יופי" חשבתי, "הכתר שלי, מקור כוחי הרוחני, יישטף גם הוא באור האהבה". והמעסהּ, המלאכית, חצתה את גופי לאורכו בעזרת המגבת העבה והחמימה. כתף שמאל, שד שמאל, מותן שמאל ורגל שמאל נחשפו במלואם. עצמתי עיניים. המוסיקה עשתה את דרכה באין מפריע, בין איברי גופי ואני המתנתי ביראת כבוד, לחוש בראשיתו של המגע. שמן בטמפרטורה, של דקה לפני שחם מידיי, נמזג על עורי, מכלי שבו החזיקה בידה האחת, כשבשניה ובריקוד משגע, החלה מושכת אותו לאורכו של חציי החשוף. טמפרטורה שהקפיצה לי את הלב מהתרגשות בראשית נגיעתה בי. והיא החלה עוברת בידיה המשומנות היטב, לאורך רגלי, מן הקרסול ובמעלה הרגל ואז באגביות, נשלחה ידה מן המותן פנימה לטבור ושוב בתנועה הרמונית של שמן, אור וצליל, חלפו ידיה מסביב לשד דרך מפתח הלב ובמעלה הכתף, חולפת פעם אחר פעם, בציור קסום ומשומן, ובפיתולים שמיימיים לאורכו של גופי. אם קיבלתם תמונה, אז אמשיך. חציו השמאלי של גופי נמשך בשמן. הייתי דוד המלך עכשיו ואני מתארגנת לתקופת המלכות. זאת הדרך להכתיר מלכים אצלנו ולי לגמרי ברור שמעבר לעיסוי המטורף הזה, יש פה טקס שמיימי, יש מלאכים לצידנו והאירוע המושלם הזה, כתוב היה לקרות עכשיו. הניחה מגבת חמה חדשה וכיסתה את חציו השמאלי והמשומן של גופי. מקפיצה ומרעידה אותי דקה אחרי, מהמזיגה החמימה על חלקי הימני, שנחשף גם הוא עכשיו מול תקרת החדר ולעיני מלאכיי, שהקפידו על שלביו של הטקס, והמחול המטורף התחדש, כשהיא חולפת בידה המשומנת לרקע גלוני השמן הנמזגים על גופי בנדיבות. מעגלים, מעגלים של ריקוד, מכפות הרגליים לאורכה של הרגל, במותן פנימה לטבור, ומסביב לשד, דרך מפתח הלב ובמעלה הכתף ואחר כך שוב עד למטה, מזיגה ועיסוי, מזיגה וערפול חושים. "תודה אלוהים כבר עכשיו, עוד לפני סיום הטקס והנחת הכתר. הללויה". מגבת חמימה ועבה עוטפת בהקפדה את חציי הימני המשומן. "אמא'לה", זאת המילה. "שלא יגמר" אני חושבת, " שלא יגמר! ". שומעת כסא מתגלגל מעל לראשי ואת כובדה, מכריע אותו בישיבתה. המגבת מורדת עד מפתח הלב ועל חלקי העליון נמזגת שוב כמות חמימה ונדיבה של שמן וריקוד מטורף בידיה המקצועיות, מתחדש על גופי, מצווארי, כתפיי, חזי, "די, אני לא יכולה יותר", גן העדן ירד לי לארץ ללא הודעה מוקדמת, בכלל שכחתי שהזמנתי עיסוי איירוודה, רק כשביקשה שאתפשט לגמרי, נזכרתי בכך, כמה טוב בחרתי! ושוב מונחת מגבת חמימה על חלקי העליון ועוד אחת קטנה, רטובה וחמימה מונחת לפתע על עיניי. נסך שמן זולג בקצב אחיד אך נחוש היישר על העין השלישית שלי. אני שומעת את זה במוח, זילוף דקיק, אך מהיר ונחוש, מנקה את מסך העין הכי חשובה שלי. אני הרי עתידה לראות הרבה יותר דברים עכשיו. זה ברור לי מעליית המדרגה באבחנות הרוחניות שלי ומכמויות הסיכומים המתוקשרים שהוצאתי עד כה מבין ידיי. ואחרי שהזרם הארוך והמיועד הזה, ממלא את משימתו, גלון נוסף של שמן, פושט על ראשי, בין שערותיי, כשהוא זולג מן המצח לאחור, יוצר בקרקפתי שבילים חמימים ומרטיטים, המזכירים לי את הלבה שראיתי באחד הטיקטוקים לאחרונה, כשהיא חורצת שבילים בוערים על הקרקע, שלראשונה פוגשת בה ונכבשת דקה אחרי. ואצבעותיה נכנסות בין שערותיי ומעסות את ראשי, מוודאות שנקבובית אחת לא תישאר יבשה. כך למשך מספר דקות שמיימיות. מגבת חמימה עוטפת גם את ראשי עכשיו. " תודה" היא אומרת לי. היא, אומרת לי! תודה!. הבנתם? "קחי לך כמה רגעים" היא מוסיפה, " אני אמתין לך בחוץ עם כוס מים". נשארתי רגע, משומנת, מטושטשת מעונג, פניי מפיצים אור, שאני מזהה מן האימונים שלי, ברגעים המקודשים הללו, שבהם אני מורידה חוכמה אל הארץ. ירדתי לאט מהמיטה, שמתי עליי את בגדיי והתבוננתי במראה. כך נראית מלכה שהרגע משכו, חייכתי לעצמי. " איך הרגשת?" שאלה אותי, כשכוס המים בידה. " הייתי בגן עדן ואת היית מלאך" השבתי לה, שלשלתי תשר נדיב לידיה וראיתיה זורחת כמו פלורסנט. "ממליצה שתשאירי עלייך את השמן כשעה. זה שמן שומשום, הוא בריא" היא חייכה ואמרה לי. הנהנתי להסכמה. פתחתי את הפלאפון בדרך החוצה, עשרים הודעות, צלצולים שלא נענו ואביאל שלא מבין למה אמרתי 50 דקות ועכשיו כבר שעה ועשרים מרגע שנכנסתי. לא הבנתי גם. חייכתי לעצמי. ביקשתי הרי, שלא ייגמר. תודה שוב אלוהים. אז נפקחה לי העין השלישית וכל שבע הצ'אקרות שבגופי שומנו והותנעו, וזה הוביל אותי לכתוב מדיטציה לפתיחת הצ'אקרות, שאותה אקליט היום, להנאת הבוחרים לרכוש, ובינתיים, תראו אותי מנסה לקלוט במצלמה את האור המופלא שבוקע מפניי. למטפלת אגב, קוראים אמנה, הספא הוא של מלון "יערות הכרמל" ואת הסצינה השמיימית, רקמתי אני :)

אוהבת כל כך ואתה עדי, שהתחלתי את דרכי רחוק מזה, כשראיתיך בעוורון מוחלט, כאשם בכל מכאוב שפגשתי בדרך. כך התחלתי את מסעי. אף הציווי " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך" היה נראה לי מחוצף. מי זה מצווה שיאהבו אותו? איזה מין ציווי יהיר ועל שום מה בכלל?! לא הבנתי אז, שהמצב האופטימלי לנכוח בו, הוא הזיהוי הזה, מעומקי נשמתך, את רצונך העז להודות לבוראם של כל הברואים (שמתגלם ממש מתוכנו ומאפשר לנו הכל) בעבור בריאתו המופלאה ומעוררת ההשתאות. אני אוהבת אותך אלוהיי, בשל פניך המציצות מולי דרך כל אהוביי, גם דרך אלה שמילאו את הגביע שלי, במה שנועדו להעניק לי והלכו להם להמשך דרכם. כולם, כולל אלה שאינם כבר, הניחו בבנין נשמתי את הלבנה החד פעמית שלהם. אוהבת את הנותרים ואת ההולכים על מתנתם, כי בכולם הנך נוכח. פארך אינו נסתר מעיניי, גם אם בחרת כסות, הרחוקה שמיים וארץ מהיהלום הצרוף, שאותו הינה מסתירה. אני אוהבת אותך אלוהיי על האהבה הענקית שאיפשרת לי לחוות. ברור לי שזו נמצאת בפסגות ההווייה האנושית ובכל זאת נתת לי, מבין רבבות אחרים, לטעום ממנה. פתחת בפניי שערים, ניתצת בריחים, הפכת שמיים וארץ ואמרת לי "קחי ממנה בתי, שתדעי להעניקה לכל הברואים, בדרך הייחודית שבה בחרת להתגלם פה" ואני, ששבויה בקסמה, שלנצח אהיה שפחתה ומלכתה גם יחד, מתנפצת על פני מתאמניי, משפחתי, יקיריי ושוטפת אותם בכזו אהבה, שכמותה מעולם לא הכירו, וכל מי שנוגע בה, נדהם ואומר לי "כזו חוויה לא הכרתי" ואני יודעת, שלעולם לא ישוב הוא להיות מי שהיה לפני שפגשני. והתנועה שאני מהדהדת היא כמו הוריקן, כמו צונאמי, כמו התפרצות הר געש בנפשם של אנשים, שניתן היה לי לחולל, רק משום שנגעתי אני בחומה וזו הסיבה שבחרת לתיתה לי כאן, בארץ ששכחה את טובה ויפעתה ולחשת לי "לכי בתי ותזכירי להם". אני אוהבת אותך אלוהיי , על האור שעובר דרכי יום, יום. אור שכזה לא יכול שלא לרומם גוף אנושי לגבהים המטורפים, שאני חווה ולמילות ההודיה, ההכרה וההשתאות שמזינים את רוחי מידי יום. אני אוהבת אותך אלוהיי! בתמונה למטה, אני בשיחה צפופה עם אלוהיי:)

אם בתחילתה של הדרך היו מרבית מתאמניי, נשים בגילאים שלי ויותר, שילדיהן כבר מחוץ לבית וראשן פנוי למחשבות על משמעות ועל מה שעוד ניתן להציל מדרך חשיבתן, שהוסחה זמן כה רב, אז בימים אלה מפתיע אותי זרם יפייפה של צעירות וצעירים בגילאי ה-30+, אקדמאים, נמרצים, חכמים במיוחד, שגילו לפתע שברוח מסתתר משהו, שאפשר לקפוץ איתו בשטחים שונים בחייהם, קפיצות קוואנטיות. הורים לילדים צעירים, במקצועות חופשיים ואף מעולמות ההייטק מגיעים בזרם מתגבר, והחבר'ה האלה, הם ממוקדים במיוחד, קשובים, חריפים, חקרניים וההנאה שלהם ושלי מהפרחים שאנחנו מצמיחים יחד בחייהם, היא בלתי מדידה! זוגות בתחילת דרכם המשותפת עולים יחד על המקפצה המהפכנית שאני מציעה והבית שלהם חווה התעלות נסית איזו דרך משגעת בחרתי לי. תודה להדרכה המדהימה שלי, שהלכה איתי יד ביד, דרך שרשרת מהלכים אמיצים, שהיה לי העוז לקרוא בעיניהם השקופות ואז לחולל בחיי. לו לא עשיתי אותם, לעולם לא הייתי יודעת על האור המופלא הזה, שהמתין לי בשפעת מתנותיו. אל תוותרו על שלכם!

אם אי פעם הרגשתם שנועדתם למשהו גדול יותר, משהו שטרם ידעתם איך להגיע אליו או להגדירו, כאן תמצאו את הדרך! אני מותחת כל אדם מהנקודה שבה הוא מגיע אליי, לגרסה המשובחת ביותר של עצמו. דמיינו שיש בי את היכולת לשתף אתכם בשפה סודית, ייחודית, שמגיעה מההדרכה השמימית שלי ושלא ניתן ללמוד באף מקום אחר. שפה שנוגעת במעמקי הנשמה ומאפשרת פענוח מדויק של המסרים שהיקום שולח לנו, כמו גם פענוח וריפוי משקעי עבר, סליחה לעצמכם ולאחרים, והתבהרות מרגשת של הנתיב העתידי והייחודי שלכם. בעזרת השפה הזו, אנשים גילו איך להשתחרר מתקופות של בדידות ומצאו את בני זוגם, עברו בהצלחה ראיונות עבודה לאחר אינספור ניסיונות כושלים, מצאו נחמה לאחר אובדן עמוק ופתחו פרק חדש של משמעות ותשוקה לחיים. כאן הם מצאו סקרנות והתרגשות מהמסתורין שיש לעולם להציע, אשר הובילו אותם ממעגלי השגרה, מלאי העצבות והפחד, אל שמחה והתרגשות שמזמן לא חוו. שיטה זו מעניקה ריפוי לעומקי הנשמה: אנשים שהתגברו על פחדים כמו פחד במה, פחד קהל, פחד מטיסות, מחששות ליצור קשרים ומחסימות מלחולל שינויים אמיצים בחייהם. הם למדו כיצד לשחרר את עצמם ממשקעי העבר, לסלוח לעצמם ולאחרים, ולצעוד בנתיבם בביטחון – נתיב שמתבהר להם במלואו, ומלא בחדווה, במוטיבציה ובהתרגשות. הם אינם רק מגשימים את ייעודם הנכסף, אלא עושים זאת בהנאה ובהתרגשות מהדרך עצמה. אני מזמינה אתכם להכיר את השפה המופלאה שגיליתי, שפת " השיקוף הרוחני" ולהצטרף למסע שישנה את עולמכם לבלי הכר למטה: משוב טרי מאתמול

בפרק הזה של חיי הנצח שלי, אני יהודיה. הייתי כבר הכל מכל וכל בפרקים הקודמים של חיי, בדיוק כמו שגם אתם הייתם. אינכם זוכרים כלום מזה, בדיוק כמוני. השכחה היא חלק מהחוזה הנשמתי, אחרת כל הבחינה לא תעבוד. אך בניגוד אליי, רובכם אינכם מודעים לכך כלל. היינו כבר הכל. נזיר בודהיסטי, מוסלמי קיצוני, נוצרי לייט וגם אדוק, כמובן יהודי, הייתם הרי אחד מהשישה מיליון, הייתם כבר הכל והנה, גם אחרי הזוועות הגדולות ביותר, עברה נשמתכם מירוק וחזרה שוב להתגשם בשכחה העכשווית. זאת סיבת הסיבות לכך שגם לדת אני רואה בעיניים ועולה, עם כל הכבוד אליה, גם מעליה. לא משום שאני מתנגדת להגדרה העכשווית, אני גאה ושמחה שבחרתי ביהדות, בעיקר בעת הזו, שבה "אור לגויים" מקבל תיקוף, זו העת התפורה לי להתגלמות שבה בחרתי. אבל זה גם מה שמאפשר לי להגביה עוף מעל לנפרדות שהיא כמו יתר הדתות מייצרת, עכשיו כשהגיעה לכך העת. כל אחד משחק פה תפקיד נשמתי, שמתוכו נועד להתעלות לראייתנו כולנו כאחד. מאתגר מאוד. אני יודעת! אם אתם רוצים להפסיק את הרדיפה שלנו, ראשית דבר הפסיקו לומר "כל דור ודור....והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" (את המילים שבוראות רדיפה, אני גם עכשיו לא אומרת) פשוט חדלו ממנו לאלתר. ראשית בריאה הן המילים היוצאות ממפתן שפתינו, זה הזמן לקחת אחריות על מה שיוצא! ההגדה הזו שמצווה אותנו "והיגדת לבנך" היא המקור הסמוי שהונח בפינו, ליצירת שרשרת בינדורית, אכזרית ועקובה מדם של רדיפה, משום שעם שלם על יחידיו, שמאמין בכל ליבו ומזכיר לעצמו כל שנה, באובססיביות וחדור אמונה, שהוא נרדף, לנצח נצחים ירדף, אז ראשית דבר זהו את מה שאתם עצמכם מייצרים ואז פשוט חידלו לייצר לעצמכם אותו. זה בדיוק מה שעושה את ההבדל בין מי שמודע לעברו הנשמתי, להיותו בורא מציאות בכוח מחשבה ולהשלכות בחירותיו במובן העמוק, לבין מי שלא. ואת זה שרובם לא, זו העת לשנות. ואגלה לכם עוד דבר, זה היה נכון לקרות עד עכשיו, עם כל הקושי והכאב, משום שהאמירה בוראת המציאות הזו, נועדה להביאנו עד הלום, עד אחרית הימים, נרדפים בתפוצות ונרדפים בביתנו שלנו, אבל עוד מעט מגיעה עת גאולה, ביאת המשיח, הורדת המסיכות, ניפוץ אשליית הנפרדות. זאת העת לגלות, לשנות ולהשתנות. כל דרך לפאר ולהאדיר את אנרגיית הבריאה האדירה והאינסופית, שמאפשרת לנו עולם התנסויות עשיר ומופלא שכזה, היא רצויה ומבורכת, שכן הכרת תודה היא הנפלאה שבתכונות ולכן כל הדתות הן יפות במובן הזה, אבל היכן שמאדירים בהם עם אחד ביחס לרעהו, שם יש לשחרר. תרבויות שונות, מנהגים שונים, מורשת שונה, היסטוריה שונה, זה מקסים, זה מגוון וצבעוני ומהטעם הזה, נכון ויפה לשמר ייחודיות, אך לעולם לא יותר מעבר לכך. ואת הסוד הזה, גבירותי ורבותי, נועדנו כ"אור לגויים" ללמד את עמי העולם בעת הזאת, בשל התפקיד הזה כוננו "העם הנבחר". לכן בואו נתחיל בלהקפיד על המילים שיוצאות משפתינו, זאת ראשיתה של בריאה, כפי שהוצג בפנינו (ברואיו הבוראים) כבר בראשיתו של ספר הספרים, פסוק אחר פסוק, על מנת שנבין את הרמז ונניע את מנגנון ההפעלה שלנו "ויאמר אלוהים "יהי אור" ויהי אור! "כל דור ודור באים אלינו לברכנו והקדוש ברוך הוא, שמח על כי סוף, סוף נזכרנו ומחבק אליו את כולם! ".

דיוקי, דיוקים, שערים נסגרים, אחרים נפתחים, גירסה חדשה שלי ושלכם שוב נולדת היום. בחמש בבוקר נפקחות לי העיניים. חלמתי, ומה שהיה שם, זה ביני לביני. עוד דרך של ההדרכה המדהימה שלי לתת לי רמזים על העתיד לבוא. באים אליי בכל דרך אפשרית, המדהימים האלה, שאין מסורים מהם ועל כך תודה. אתמול בערב וגם בצהריים היו כאן הילדים. כל אחד בבואה שונה ומיוחדת שלנו. מתפרשים בקסמיהם על פני המחוזות הייחודיים להם וזה תמיד מן הצצה למה שיכולנו להיות גם אנחנו, לו בחרנו כמותם. אני בוחרת בכל רגע מי אני רוצה להיות ואז מבטאה את אותה אחת שבחרתי באמצעות מעשיי. גם משום שזו הדרך להנכיח אותה וגם משום שזו הדרך להציג בפני היקום והדרכתו, איך אני בוחרת היום שינהגו בי, משאלו הפנים שאני מציגה מולם. כך אגב, גם אתם כמובן יכולים, בשאיפה ובנחישות להשתבח. אני אדם אוהב. אוהב מאוד. אהבה היא מה שממנו אני עשויה. אלא שפעם, בעבר, עד כמה שזה לא היה ברור לי, את עצמי אהבתי פחות. וזאת משום שהענקתי לאחרים יותר מאשר לעצמי, שהנחתי אותם על הפודיום במקום הראשון ואת עצמי הורדתי למטה. לא ידעתי אז, שמי שאוהב באמת, צריך לעשות את חלקו בעיסקה ועם כל חריצותי ואהבתי אליו, אינני אמורה למלא את התפקידים של כולם באירוע. אתה רוצה להיות חלק מחיי היום, יש לך סטנדרטים לעמוד בהם וגם אלו צריכים לבוא בכנות, בפשטות ובאותנטיות, אחרת, אני רואה לך בעיניים והשער פשוט נסגר. כך אגב, משנים מתאמניי את פניהם לבלי הכר. הייתי צריכה לחוות זאת בעצמי כדי לדעת. בחרתי לחיות חיים דינמיים וצבעוניים. אינני אוהבת להיות חלק מעדר, אני מקדשת ייחודיות ומקוריות ולכן, בכל נקודת זמן אני מוצאת את עצמי בכוון המנוגד לזה שבחרו הרוב. אם אחרים בוחרים להאמין רק במה שהם רואים בעיניים ותופסים בידיים? אז אני אחקור ואלמד איך מאמינים במה שלא. אם אחרים חושבים שבגיל 50 די מיצו פה את מה שיכלו לעשות? אז אני מאמינה שבגיל הזה אני נולדת מחדש. אם אחרים מאמינים שכל העולם וגירוייו נמצאים שם בחוץ? אז אני פונה פנימה וצוללת לעולמות פנימיים, שלא שיערתם בנפשכם שקיימים. אם אנשים מייפים דברים, אומרים אותם במרומז ואת חלקם מסתירים? אז אני אומר אותם בגלוי, בישירות, בנחרצות. גם כך לא ארצה שיישאר פה מי שאינו מעריך זאת, לכן מפה ומשם זה מדויק לי. אני עובדת כעת עם מלחין מוכשר שהכרתי, איש חדש שנכנס רק לפני כשבוע לעולמי. שיר אחד כבר מולחן ברמה שהלב שלי מנתר לשמעו. יש עוד מסע לעשות איתו, לעיבוד בכלי נגינה מתאימים, לבחירת זמרת מתאימה ואחר כך להביא אותו לרדיו, בחשיבה שגם היא תצטרך להיות מחוץ לקופסא, ואז יש שירים נוספים על הכוונת. לונה פארק של מילים וצלילים שכיוונתי את עצמי לחוות. גירסה ועוד גירסה הוא שולח אליי ואני מרגישה שזה לא זה.. לא קרוב אפילו, זה לא עושה לי כלום והמלחין מתייאש, "מקווה שאצליח, שתהיי מרוצה " הוא אומר לי ואני מזהה את הענווה הנדירה הזו ובטוחה שאם מישהו יצליח להלחין לי את השיר, יהיה זה איש עם המידות הללו "אתה תצליח" אני עונה לו, "המשך בעיסוקיך, שחרר מציפיות, עוד היום זה יקרה" ולפתע פתאום נשלחת הקלטה, נגינת גיטרה בלחן שנחצב היישר ממשכנו של אלוהים, רקומה על המילים ושומרת ומפארת את כבודן. אין הגשמה כמו זו שבאה אחרי שחרור משובח! רעד לי ממש הלב. השיר אגב, הוא על דוד ובת שבע. בספר החדש שלי, נוספים לי שניים שלושה עמודים מידי יום, אני הרי מאמנת ואז גם מסכמת את האימונים, אז המילה הכתובה ואני, נפגשות במגוון מרגש של וארייציות מידי יום. ויש לי מתאמנים ותיקים, שלא חדלים לומר לי, בכל מפגש שני, שהם שומעים כאן אצלי, דברי אלוהים חיים, ולצידם מתאמנים חדשים, שמריצים לכאן כבר אחרי המפגש הראשון, גם את בני זוגם, והתלהבותם, שמתדלקת אותי שוב ושוב בטעמה הקסום, מקבעת כך את נוכחותה בחיי. שבת, חמש בבוקר, מאזינה בלופים לשיר ישן שלי, מולחן לראשונה. הוספתי עוד שלושה עמודים לספרי החדש, ספגתיי מהטיקטוק עוד עולמות של מידע, שתורמים לי בצורה זו או אחרת. ריח החמין על הפלטה משגע את כל הבית, מושך את ילדיי כמו החלילן מהמלין להגיע לכאן גם היום. שבת מנוחה ונשימה נכונה לתוך הציור היפיפה, שאני מציירת את חיי להיות. לא מתעלמת מכלום, לא בורחת מדבר ועיניי תמיד פקוחות לקראת ההפתעה המרגשת הבאה. דיוקי, דיוקים, שערים נסגרים, אחרים נפתחים, גירסה חדשה שלי וגם שלכם, שוב נולדת היום.

כשיתפרסמו התמונות והשמות של הרוגי הפיגוע של הבוקר, לא יהיו אלה פנים ושמות של אנשים שהובלו למותם, בעל כורחם ובניגוד לרצונם. יהיו אלה פנים ושמות של מי שסיימו את המסע שעבורו הגיעו הנה. לא המסע הזה, שאתם רואים בעיניים, ושקשרתם לו שלבים ומטרה. לא המסע הזה, שבו הולכים לגן ואז לבית ספר ואז לצבא ואז נישאים ואז ואז... אלא מסע של צמיחה רוחנית, שנקשר באירועי חיים מתוזמרים ושבו יכולים היו לבטא אהבה, חמלה, סליחה, הגינות, יושרה ועוד ממה, שהם עצמם ביקשו להיבחן עליו. כשהסתיימו השיעורים שבחרו לחוות, או כשלא נותרה הסתברות ללימוד שיעור נוסף מאלה, נפתחת הדלת, בכל אופן, שבו הוא בוחר ואשר יכול להצטלב עם דרכו באותה העת והוא עובר לעולם הנצח. איש לא עושה לאדם שום דבר, שנשמת העל שלו אינה מסכימה לו. אנחנו בוחרים פה הכל, על אחת כמה וכמה את מועד עזיבתנו ואופיו. וודאי שלא קל לתפוס זאת, במיוחד למי שהמידע הרוחני שבידיו הוא כל כך חסר, אבל זו האמת על מה שקורה כאן והכל הוא בר לימוד. כולנו נפגשים שוב ושוב, מתי שלא נבחר לצאת מכאן, וחוזרים להשתבח עוד יותר בדמותנו החדשה. זה לא אומר שלא כואב, זה לא אומר שלא היינו רוצים עוד מהם, זה לא אומר שהחסר אינו מאתגר, או שאין זה פעמים רבות מאוד קשוח, אבל זה כן אומר שיש יד מכוונת, שיש פה שזירה גאונית בין אירועים פרטיים לאירועים לאומיים וגלובליים ושדבר אינו מתרחש באקראי, או ללא תכלית. התמונה האמיתית היא גדולה בהרבה מצרות האופקים, שבה אנחנו נתונים וכשמכירים בה היא מעניקה המון כוח, גם על מנת לקבל את הדברים וגם וחשוב מכך, לדייק בבחירותינו, שהן סיבת הסיבות לעצם התגלמותנו כאן. שולחת נחמה וכוח לכל מי שחווה באופן ישיר את הכאב הזה ולכולנו שחשים בכאב גם אם מלהתבונן בו מן הצד כל מי שהולך, עתיד לחזור ובין כאן לשם, תמיד ועדיין קיים.

אני משתפת כאן את דבריי הבאים, לא בשביל שמישהו מכם יבחר להגיע אליי וגם לא כדי שימחא לי כפיים. אני משתפת את דבריי כאן, כדי לעורר בכל מי שנמשך אליהם וקורא, את הזכרון הבראשיתי הזה, של הטוב הנפלא הזה שמלטף אותך מבפנים, ברוך שאין כמותו, כאשר אתה מיטיב עם האחר בעזרת המתנה שלך, ואז גם כדי להדליק בכם את הניצוץ המשגע הזה, כדי לקום ולעשות זאת עכשיו. אני יכולה להעביר היום בראשי סרטון דמיוני, שעל גביו מתחלפים האחד אחרי השני, רשימה ארוכה של דמויות, שמפגשם השוטף עם החוכמה שאני מעבירה, לקח אותם בבירור וללא עוררין, בקפיצה קוואנטית מנקודה A לנקודה B, משום שקו לינארי ישר לא היה קיים ביניהן. והנקודה הזו A יכולה להיות ביטוי של כאב וסבל על שלל צורותיו, אם בריאותי ואם בשל אכזבה, תסכול, צער, עלבון, רוגז, כעס, רחמים עצמיים ועוד, שנגרמו ממגוון ענקי של ביטויים, שמתגשמים בחייהם ואז לעבור לנקודה B, שהינה ביטוי של כוח, שליטה, שלמות, איזון, שמחה. ולכל המעברים המטורפים הללו, הייתי אני גשר, יד מלווה ועין צופיה ונרגשת. זו המתנה שניתנה לי ואני בימים אלה, מדויקת על מימושה מתמיד, בדיוק כפי שאני מעירה אתכם להיות במבעי החוזקה שלכם. חיילים מתים לנו. זה כאב שלא ניתן לחמוק ממנו, גם למי שיודעת בכל רחבי נשמתה, שהכל קורה מדויק ושכל המתים הצעירים והיפים הללו, נתנו לכך את הסכמתם מדעת. אבל גם יודעת, שאף פעם אין יופי אמיתי, כשמגדילים את רזולציית התמונה ומתעכבים על הפיקסלים המוגדלים שלה, כמו שבלראותה בכל תפארתה בלקיחת צעד אחד לאחור. אז הצעד הזה היא ההבנה של הימים המנובאים הללו, והידיעה העמוקה הזו, שאחרי התרחשות האירועים, הופכי הבטן ומשברי הלב הללו, מגיעים למחוזותינו לבטח, אור מסנוור ותקומה נסית. מי שמצליח לראותם ומבקש שתקצר לנו הדרך לעברם, שיכוון להגדלתם על מסך תודעתו בכל דרך, משום שהמסך הזה, ככל שמבקרים בו ומכבירים בו פרטים, הופך לפרומו הטבעי והמדויק שלהם. אני משתפת את דבריי כאן, כדי לעורר בכל מי שנמשך אליהם וקורא, את הזכרון הבראשיתי הזה, של הטוב הנפלא הזה שמלטף אותך מבפנים, כאשר אתה מיטיב עם האחר בעזרת המתנה הייחודית שלך, ואז גם כדי להדליק בכם את הניצוץ המשגע הזה, כדי לקום ולעשות זאת עכשיו :)

לפני שהוליך עם אל ארצו המובטחת והיה לילדו הנבחר של אלוהים, ברח משה בשמש יוקדת ובשפתיים חרוכות ומבוקעות על אדמת המדבר הקשה. לפני שהפך יוסף לנסיך מצריים, נזרק לבור על ידי אחיו שלו ואחר כך גם לכלא מצרי קשוח, בשל פיתוי מומצא, שלא היה ולא נברא. לפני שיפתחו שערי רקיע ושתגענה לידינו מתנות של התעוררות לטבענו האמיתי, יכאב. כואב עכשיו כך או אחרת לכולנו. אבל כשתיפרד הדרך לשני הכוונים שאליהם נועדה, לזה שעל משעוליה יהלכו הנושעים ויהפכו לנסיכי המצריים שלהם ולזה שעל רגביה יהלכו אלה שיאלצו לשאת בכובדה של הקארמה, שיצרו במעשיהם שלהם, יהיה אז בעל ערך בלתי יסולא בפז, חשבון הנפש שעשו, אם עשו, לגבי איך שבחרו לנהוג עם פלוני ומדוע וכמובן, עד כמה חתרו והצליחו לתקנם בהגיעם לנקודת הזמן הקריטית הזו. מי שרואה מה שנעשה בעולם וחד לזהות את נקודת הזמן ההיסטורית, שבה אנחנו מצויים, יודע ומרגיש בכל נשמתו, שעכשיו זה הזמן. שאנחנו מתקרבים לצומת הכי משמעותית בכל הזמנים. אז כדאי שתתעכבו על זה רגע ואז לכו ועשו מעשים לבנים. ולמי שתוהה לאן נעלמתי לאחרונה, מעדכנת, שאני, בליווי שמיימי בהחלט, שוקדת בהתרגשות על כתיבת ספרי הרביעי, שהולך להיות לחלוטין ובאופן מובחן, אחר מקודמיו שתהיה זו שבת של ברכה ובהירות הלב לכולנו